אשתך עבדה ואתה התבטלת? לא תקבל מחצית

הסיפור הנ"ל הזכיר לי פסק דין שניתן בימים אלה, בו קבע בית-המשפט למשפחה בירושלים (תיק 20964/02) שהבעל לא יזכה במחצית הרכוש המשפחתי אלא רק ברבע. זהו מקרה חריג, שבו עשה השופט בן ציון גרינברגר שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המקנה לשופטים סמכות לחלק את הרכוש שלא "מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע".

האשה: הבעל לא הרוויח ולא עזר בבית

בני הזוג בפסק הדין שבו מדובר היו נשואים 22 שנים. האשה טענה בדיון כל כל שנות הנישואים לא תרם בעלה תרומה משמעותית לכלכלת המשפחה. הוא לא התמיד בעבודה סדירה ותקופות ארוכות אף לא עבד בכלל. למה? כי עמדתו העיקשת ו"העקרונית" היתה לא לקבל עבודה "מתחת לרמתו" ככלכלן בכיר.

עוד טענה האשה שבעלה לא תרם לבית גם שלא בכסף - לא הושיט כל עזרה של ממש בגידול הילדים, כולל שיעורי בית, לא סייע בקניות, ניקיון, בישול וכד' והעדיף להשחית את זמנו לריק. מה עשה? גלש באינטרנט, צפה בטלוויזיה, שוחח בטלפון עד השעות המאוחרות של הלילה, ואם לא די בכך - גם בגד בה.

האשה, לגירסתה, השקיעה את מלוא מרצה וזמנה בעבודתה בבנק ישראל במשרה מלאה. היא אישרה שהבעל ניהל את חשבון הבנק שלהם, ביצע תיקונים בבית ואף עסק בפיקוח ובביצוע של עבודות הקשורות להשלמת בניית דירתם החדשה, אבל, אמרה, מדובר בתרומה שולית לזוגיות, שאין לה ערך בהתחשב בהיקף הרכוש והזכויות שצברה.

הבעל: "אמי העבירה אלינו סכומים רבים"

הבעל הציג גירסה סותרת, כרגיל בסכסוכי אישות, כאשר לכל צד האמת משלו - כאילו כל העולם נברא רק בשבילו. וזו טענתו: הוא עבד מרבית הזמן, ותקופת האבטלה שלו היתה רק שליש משנות הנישואים. וכאשר לא עבד - קיבל דמי אבטלה שנכנסו לקופת המשפחה. עוד טען שבשנתיים האחרונות העבירה אליהם אמו סכומים רבים, ויש להתחשב בסכומים אלה כתרומה ממנו לכלכלת המשפחה.

בנוסף טען הבעל, כי בעת שבנו את דירתם החדשה הוא רכש חומרים ואף עבד בעצמו בבנייה, ובכך חסך כספים רבים ותרם לצבירה הכספית של המשפחה.

הבעל העיד, שבניגוד לדבריה של אשתו הוא כן טיפל בעניני הבית ועזר לילדים. השקעתו זו איפשרה לאשה לשהות במקום עבודתה שעות רבות ולצאת להשתלמויות, וגם לכך יש משמעות כלכלית שאותה צריך לקחת בחשבון.

וכמובן, הבעל הכחיש שלא היה נאמן לאשתו. לדבריו, הוא רקם קשרים עם נשים אחרות, אבל רק לקראת הפירוד הסופי בין הצדדים.

החוק מבוסס על ההנחה שקיים מאמץ משותף של בני הזוג

השופט גרינברגר האמין לאשה. הוא לא קיבל את עמדת הבעל לגבי היקף עבודתו מחוץ לבית, כמו גם בבית פנימה. הוא גם לא האמין לטענתו שאמו נתנה לבני הזוג כספים רבים וכי עבודתו של הבעל בבניית הבית החדש חסכה כסף רב למשפחה. השופט יישם איפוא את הוראת החוק הקובעת כי בנסיבות מיוחדות וצודקות, רשאי בית המשפט לחלק את הרכוש שלא בדרך של "מחצה על מחצה".

אשמת בן זוג בגירושים אינה פוגעת בזכותו למחצית הרכוש

אשר לטענת חוסר הנאמנות של הבעל קבע השופט, שאשמתו של אחד מבני הזוג ביצירת הקרע ביחסים אינה משפיעה על חלוקת הנכסים ביניהם בשווה. הדין הישראלי בנושא הרכוש מבוסס על הרעיון של "אין אשמה": התנהלותו של אחד הצדדים, שהובילה לגירושים, אינה מטילה עליו "קנס" כספי בחלוקת הרכוש (אך בבית הדין הרבני ייתכן שהמצב יהיה שונה). נושא זה נידון בהרחבה ברשימותיי הבגדת וגם קיבלת חלק מהרכוש? ו-לא לפיצוי כספי על אי קיום חובות הנישואים.

לעומת זאת, התנהגותם של בני הזוג בכל הקשור למילוי חובותיהם הכלכליות עשויה להוות סיבה מיוחדת לחלוקה לא שוויונית של הרכוש. כל בן זוג, הבהיר השופט, אמור לעמוד בציפיות הכלכליות הנוצרות מעצם הנישואים, כשכל אחד, כשותף מלא, יתרום לפי יכולתו לקידום המשפחה בכל התחומים, ובמיוחד בתחום הכלכלי. הציפיות הן גם ליצירת סביבה תומכת בבית. וכאשר מי מהצדדים אינו עומד בציפיות אלה, אפשר והדבר יבוא לביטוי בכך שחלקו ברכוש שנצבר יופחת.

עדותו של הבן: אבי לא עזר כמעט בטיפול בנו ובבית

לא רק התוצאה, אלא גם הדיון בתיק הזה היה חריג, משום שהשופט איפשר להעיד את אחד מילדיהם הבגירים של הצדדים כדי ללבן את המחלוקת ביניהם בנושא הטיפול בבית ובילדים. הבן אמר מעל דוכן העדים, שתרומתו של האב לטיפוח ולגידול הילדים היתה מצומצמת ביותר ובאה לביטוי בעיקר בתיקונים בבית ובהסעות של הילדים לבתי הספר, לחוגים, לרופאים וכו'. האם, המשיך הבן בעדותו, היא שהתייצבה לאסיפות הורים, בישלה, הכינה שיעורי בית עם הילדים. השופט קבע כי הוא מאמין לבן.

המסקנה? בזוגיות לא שגרתית הסבירות לגירושים גבוהה יותר, לכן מומלץ לערוך הסכם ממון שיצפה אפשרות זו.

• ניתן לשלוח באימייל שאלות עבור עו"ד דון-יחייא . לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.