לא צריך טובות מאינטל

מאז ומעולם נשאו יחסי הגומלין בין המדינה לחברות הפועלות בפריפריה אופי מטריד. תחילתו של הרומן בטוב, באהבה רבה ובסיפוק הדדי. מצד אחד, הסבסוד הנדיב של המדינה מאפשר לחברה להקים מפעל מצליח ורווחי. מצד שני, הצלחת המפעל מבטיחה מקומות תעסוקה חדשים ותורמת משמעותית לייצוא הישראלי. אך לאחר זמן לא רב מתהווים בקיעים בקשר והוא מתחיל לקרטע. הנהלת המפעל מודיעה על קשיים בהמשך החזקת המפעל ודורשת סיוע נוסף מהמדינה כתנאי להמשך פעילות.

תמיד יש סיבות טובות לדרישה: תחרות בינלאומית קשה, התיישנות התשתיות, עלייה במחיר חומרי הגלם, עלות תעסוקה גבוהה. ברוב המקרים המדינה נענית, היא לא רוצה להיפרד. היא תוחבת את ידה לכיסה – כיסנו, ומחלצת את המפעל מקריסה. לעיתים רבות, רבות מדי, הסיוע לא עוזר. המפעל קורס והעובדים נזרקים לרחוב. הכסף שהמדינה השקיעה בחברה יורד לטמיון או מוצא את דרכו, בערוצים נפתלים, לכיסיהם של הבעלים. הם צצים פה ושם, מחפשים הזדמנויות עסקיות חדשות במקום אחר. לעיתים מה שנראה כמו תרגיל עוקץ, מרגיש כמו תרגיל עוקץ, ומריח כמו תרגיל עוקץ, הוא אמנם תרגיל עוקץ. עובדים עלינו.

והנה אפשר שזה הולך לקרות שוב: חברת אינטל מבקשת מהמדינה מענק של 400 מיליון דולר להרחבת המפעל בקריית גת. בתמורה לכך הבטיחה החברה לקלוט 200 עובדים חדשים. בקשת המענק מעידה שתאבונה של החברה הולך ועולה. רק לפני מספר חודשים הבקשה עמדה על 140 מיליון דולר, וזאת ללא ההבטחה להעסיק עובדים נוספים. אינטל איימה אז שאם הממשלה לא תיענה לבקשתה, היא תאלץ לסגור את המפעל המעסיק 1,600 עובדים. מעניין שמאחורי הידיעה עמדו מקורות ממשלתיים. לא יאומן! נושאי הכלים של החברה הם המאוימים עצמם, הפועלים כלובי שלה בתקשורת.

זאת ועוד, האיום מצדה של החברה מגיע לאחר שהממשלה כבר העניקה לה רק לפני שלוש שנים מענק אדיר של 2.4 מיליארד שקלים, המענק הגדול ביותר שממשלת ישראל העניקה אי פעם לחברה כלשהי. וגם אז אינטל עשתה שריר, ואיימה לסגור את מפעלה בירושלים אם ימנעו בעדה להפעיל את קווי הייצור בשבת.

תכסיס פיננסי

איומיה של חברת אינטל על ממשלת ישראל מעוררת חרדות. האם התאגידים הבינלאומיים רכשו עוצמה כה גדולה עד כי הם מאיימים במצח נחושה על ממשלות המסרבות לסור למרותן? האם יכול תאגיד כמו אינטל לקום וללכת, לסגור את המפעל ולזרוק את העובדים לרחוב? האם אין מי שדואג לוודא שבחוזה ההתקשרות בין ממשלת ישראל לבין החברה שזוכה ממנה למענקים נדיבים, קיים סעיף המטיל על הצדדים סנקציות כספיות כבדות במידה שהן מפרות אותו באופן חד צדדי?

בזמנו, בתגובה לאיום של הנהלת אינטל כי החברה תסגור את מפעלה בירושלים, אמר השר אלי ישי שמדובר ב"תכסיס פיננסי" אותו מבקשת החברה לבצע. האם גם עתה מדובר בתכסיס מסוג זה?

ובכלל, האם מישהו ביצע חישוב של עלות תועלת שבמתן מענק נוסף לאינטל? החברה הודיעה כי הרחבת המפעל בקריית גת תאפשר להגדיל את מכירותיה בשנת 2012 לכ-3 מיליארד דולר. זה סכום המכירות המשוער – לא הרווח המחויב במס. אם לוקחים בחשבון את הקלות המס המיוחדות שהמדינה תעניק מן הסתם לחברה, ואת העובדה שמס החברות בישראל הוא מהנמוך בעולם, הרי ברור שגובה הרווחים הצפויים למדינה מהמסים שתגבה ממנה לא יהיו אסטרונומיים במיוחד.

אך תמוהה יותר העובדה כי על פי התוכנית העסקית של החברה, מכירותיה צפויות לרדת בשנים הקרובות, גם לאחר ההרחבה. אז למה להשקיע במפעל שמכירותיו רק ילכו וירדו?

תנו את המליונים לעובדים

יאמרו המתנגדים ששיקולים אלה מתעלמים מתוצאות הלוואי של תמיכת המדינה בחברה. המענק מותנה באספקת עבודה ל-200 עובדים חדשים. זה לא דבר שניתן להמעיט מחשיבותו במשק ששיעורי האבטלה בו גבוהים. אבל חישוב פשוט מעלה כי המענק שתובעת אינטל בסך 400 מליון דולר, משמעו שקליטתו של כל עובד חדש תעלה למדינה שני מיליון דולר! כן, שני מליון דולר למקום עבודה אחד!

האם לא ניתן ליצור מקומות עבודה במחיר זול יותר? ואולי עדיף שהמדינה תנקוט בצעד מהפכני? תאתר בבקשה המדינה את 200 העובדים העתידיים של החברה ותעניק להם ישירות שני מליון דולר לנפש? רמת חייהם בטח תעלה פלאים וגם כלכלת ישראל תצא נשכרת בדרך זו. הכסף החדש שבידם יאיץ את הפעילות במשק והזוכים המאושרים יוכלו להעניק חינוך טוב לילדיהם ובכך יגדילו את ההון הסימבולי שלהם, דבר שאותו יהיה ניתן לתרגם לנכסים כלכליים לטובתו של המשק כולו.

אכן, קיימים שיקולים נוספים התומכים במתן המענק לאינטל. פעילותה כאן מעלה את קרנה של ישראל בעולם; פעילות זו מעודדת השקעות של חברות אחרות במשק הישראלי (חברות שייהנו גם הן מסבסוד נדיב של המדינה); אינטל רוכשת סחורות מחברות ישראליות ומאיצה בכך את הפעילות במשק, ועוד.

אך עדיין עולה החשש שאין מי שדואג כי הרומן בין השתיים לא יסתיים בכי רע, לפחות מצדה של ממשלת ישראל. הרי רכשנו ניסיון עשיר ומר עם תאגידים שבאים והולכים, מרוויחים ונוטשים. ולכן גם לא נופתע אם באחד הימים נתבשר על חברה נוספת המודיעה שהיא מחסלת את עסקיה בישראל, עקב סיבות שעליהן אין לה כביכול כל שליטה.

פרופ' יוסי יונה, אוניברסיטת בן גוריון / מכון ון ליר בירושלים