האנטישמיוּת שבתוכנו

את המלים "חבל שלא שרפו את המשפחה שלך באושוויץ" שמעתי לראשונה כשהייתי בת עשרה, ועמדתי יום אחד בתור ארוך בבנק יחד עם אמי. רוחות התור התלהטו עד כדי כך, שכאשר אמי העירה למישהו וביקשה שלא יידחף, הוא פתח עליה פה – ואלה היו יהלומי הכתר שיצאו ממנו. אמי היא ניצולת שואה, ולהפתעתי המוחלטת ענתה לאיש – הם לא נשרפו באושוויץ, הם נרצחו במקומות אחרים. אתה רוצה שאספר לך איך נראה אדם שתלוי כבר שבוע על חבל? או מישהו שירו לו בראש? אני מקווה שדבר כזה לא יקרה לך ולמשפחה שלך לעולם".

מאז האירוע ההוא הזדמן לי לשמוע – ובשנים האחרונות גם לקרוא בתגובות – מלים בנוסח הזה: לא רק איחולי מוות רטרואקטיביים לי ולמשפחתי, אלא גם דברים אחרים: הצעות למות מיד, להתאסלם, לקיים יחסי מין עם מחבלים-מרצחים, להימחק מן העם היהודי. וכל-כך למה? מפני שלדעתו של המנאץ התורן הייתי "גויה" או "שונאת ישראל" או סתם חייתי את חיי בשונה מן האופן בו הוא בחר לחיות.

אינני תמימה עד כדי כך שאאמין בערבות הדדית של יהודים זה לזה בחיי היום יום בישראל. אינני צינית עד כדי כך שאוכל לפטור את הנאצות האלה במשיכת כתף. הרי הן מתלוות לכל שנאת ה"אחר" הממארת שמבעבעת בתוכנו: עובדים זרים? מביאים מחלות, אמר כבוד השר. ערבים? צריך להרוג כשהם קטנים. גויים? בערך אותו דבר, שומר נפשו ירחק. תלמידות ספרדיות? הבה נפריד מיד מאשכנזיות למען לא ינמיכו את רמה הרוחנית. רפורמים? משומדים. קונסרבטיבים? לא יהודים. והיה מחננו טהור.

ואל נשכח את השמאלנים, עוכרי ישראל באשר הם, ואת החרדים הפרזיטים, ואת כל מי שמועמד כעת למיתה משונה מידי שמיים או מידי אדם רק משום שהוא מעז לחשוב, לחיות ולפעול באופן שונה מזולתו. ואם לא לאחל לו מוות של ממש, תמיד אפשר לקרוא לו נאצי.

ביטויי שנאה עזים כמו אלה שתקראו באתרי חדשות ישראלים לא תמצאו בשום מדינה מערבית בעולם. הבעיה איננה בחופש להשמיע אותם או בהיעדרו של חופש כזה ובצנזורה הדוקה, משום שמאחורי הביטויים עומדים הלכי רוח שאי-אפשר לצנזר: הלכי רוח שבהם שנאה היא תחליף לוויכוח, ועמדה שנואה מתפרשת כאיום קיומי של ממש, במקום שבו נדמה כי רק בעל הדעה הנכונה, או הצבע האידאולוגי הנכון, או אורחות החיים הנכונות מבחינה הלכתית, ראוי לחיות – ולהתהדר בתואר "אדם".

רק הבוקר קראתי בתגובה לכתבה על אנשים שומרי מצוות מפפואה-גיניאה החדשה כי "החבר'ה האלה בקושי הומו-סאפיאנס, איך נהיו יהודים". וגם קראתי את דבריו של המגיב למגיב הזה, שלא התאפק והוסיף – "שלום לך, היטלר".

שיח רווי גזענות

ביום השואה הבינלאומי מקובל אצלנו לתקוף את האנטישמיות החדשה, ולהתעטף בתחושת הצדק האוטומטית של צאצאי הקורבנות, מבלי להתבונן פנימה כלל. מי שמעז להתבונן מגלה, למרבה הזוועה, כי דרכי השיח המקובלות בציבוריות הישראלית רוויות בגזענות,

בשנאת יהודים לזרים ובשנאת יהודים זה לזה, רק מפני שהשנואים חווים את יהדותם כשונה מזו של השונאים. ועד לא אמרתי דבר על פשעי השנאה הקטנים והגדולים שהיו כאן במשך השנים, ועל אלה שוודאי עוד יהיו, באקלים הגזעני הקשה שהולך ומקצין עם הזמן.

שני הוריי לימדוני כי הלקח החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהיותנו יהודים ומגורלו של העם הזה בשואה, הוא שכל שנאה מתחילה בשכחה – כששוכחים שכולנו נבראנו בצלם אחד, אפשר להתחיל להדביק תוויות לבני אדם שונים מאיתנו. לא כל תווית תהיה בסופו של דבר טלאי צהוב, אבל כל תווית שרוויה בשנאה, במיוחד במרחב הציבורי, מעודדת ביטויים קיצוניים יותר של שנאה שיבואו אחריה. כיהודים, כך חשבו הוריי, כך אני חושבת – מוטלת עלינו החובה לזכור שכולנו ברואי אל אחד. לזכור, להזכיר – ולהתריע מפני השכחה. ישראל, כך נדמה ביום הזה ובימים האחרים, היא מקום בו מזכירים את הדברים האלה רק אחרים, אבל לעולם לא לעצמנו.