כולי בדולר: יעל רגב קונה גדול ובזול
מה זה בזול? יותר כמו בחינם. יעל מספרת על נפלאות השופינג ללא כסף בפינות רחוב ובשווקי החלפות. בקרוב אצלכם
לא מזמן הופיעה תמונה שלי במדור המוזמנים של "גלריה". תירגעו, ממש לא יצאתי סלב, פשוט באירועים בישראל זה חתיכת אתגר שלא להתבלט מעל לפק"ל
הג'ינס וטי שרט, בעיקר כשאת מפרגנת להמונים אאוטפיט של דיוות בלהות, כולל בופון איימי וויינהאוס נפול ועגילי חישוק מפלסטיק ורוד. מצוקת חומרים ב"גלריה", יו קנואו. בכל אופן, מיד כשהנחתי את טלפיי על המוסף הבעתי את מורת רוחי ושאר צקצוקיי לגבי זווית הצילום הלא הוגנת (לי יש סנטר כפול?, לי?!), השיער המשפיל ורגלי הגפרור החיוורות והמנותקות מהקשר. אבל בשורה התחתונה, הכל היה פלוס-מינוס תקין על סקלת הפוטוגניות-בלאי אליה הורגלתי.
אבל אז הפנה את תשומת ליבי חברי הטוב דותי לעובדה האווו כה בלתי נסבלת שיצאתי הבחורה הכי זולה במדור. "איזה מצחיק זה", חלק עימי דותי את תובנותיו המצחינות, "אצל כל אחד מהמצולמים האחרים יש כמובן קצת יד שנייה בשביל האותנטיות, אבל הם תמיד משלימים את האאוטפיט עם איזה קלאץ' של שאנל או ז'קט של ריקרדו טישי. ורק אצלך כל הלוק חורש על בגדים משוק העתיקות בכיכר דיזנגוף ועגילי פלסטיק מהכל בדולר". דותי הארור.
לעזאזל, קראו לי סרוחה, קראו לי עלובת החיים- אבל מבחינתי, זול זה השחור החדש. ברור, כולם אוהבים חינמים, אבל מעטים צלחו את תהומות החינמיות המביכות אליהן הגעתי אני במהלך קריירת החסכנות שלי. אני מדברת על אירועים והשקות בהם נכחתי רק בשביל הסיכוי הקלוש לארוחת ערב חינם ואיזה גודי-בג של וזלין; אני מדברת על סמרטוטים אקראיים שאני אוספת בפינות רחוב ומתכננת לשדרג ולכנות אותם וינטג'; וכמובן, היהלום שבכתר, שוק "חופשישי" של חצר סרגיי בירושלים. את השוק, שמתקיים בכל יום חמישי האחרון בכל חודש, יזמו אנשי "מגמה ירוקה", והאג'נדה שמאחוריו זועקת כולה לצמצום הצרכנות ולמחזור: מביאים מהבית כל מה שסתם תופס מקום, ולוקחים רק מה שצריכים. חמודים. איזו תמימות, איזו אמונה פותה ברוח האדם. הרי מובן לכם שקפיטליסטית אשפתות זדונית שכמותי לא תחוס על מחול החינמים המתגרה הזה. ואכן, כל חודש אני מעמיסה שם שק מלתחה חדשה באפס שקלים. מבחינתי ערימות הטראש של השוק משולות לסייל עצבני ב"זארה", ואני חושבת שתרמתי שם איזה בגד משלי אולי פעם אחת, וגם זה היה ממש מזמן.
הבעיה המרכזית היא שכשמתרגלים לחינמים, אפילו מחירים זולים מקבלים ציביון לא הגיוני. לא פעם פילסתי את דרכי במכירות יד שנייה מיד אחרי בזיזה משמעותית בחופשישי, והזדעזעתי קשות ממחירים של חמישה ש"חים לפריט. אני לא יכולה להוציא על משהו 5 שקלים כשרגע לפני "קניתי" משהו דומה בחינם! בקיצור, נדפקו לי לגמרי הסטנדרטים, והדפיקה הובילה לסיטואציות אבסורדיות לחלוטין. למשל, הליכה אקראית ברחוב שחשפה בפניי עולם חדש לחלוטין של חינמים: ספסלים ציבוריים, מנורות רחוב מגניבות ושלטי תעבורה צבעוניים. מיד נדלקתי על כל אלה והרהרתי לעצמי בשיא הלגיטימיות כשמשלמת מיסים, הדברים האלה כבר שלי.
העוני-שיק הזה התחיל להטריד אותי ביתר שאת כשנוכחתי לגלות שהווייב
הסיקסטיזי הנ"ל מעקל לי את מקורות הפרנסה. לא מזמן התפרסמה תמונת תיק בעיצובי במדור האופנה של "זמנים מודרניים". לשמאלו של התיק נחה תמונת צעיף ב-2,900 שקל, ולימינו דמותה של איזו גרב שמחירה נקוב בדולרים. ואילו התיק שלי, משוש חיי, יציר כפות הפועלת המיובלות שלי, בקושי מגרד את המאה שקל. ועל הנייר, חברים, זה נראה רע. מאוד לא מוצא חן בעיניי שהגעתי למצב שבו חוסר היכולת שלי לשלם לאחרים מתורגם לחוסר יכולת לגבות מחירי תופת מופרכים על הדברים אותם אני מייצרת!
למישהו יש פיתרון?!
- ומה לובשת יעל בתמונה? חזייה: ווימן אונלי; שרוולון: פיו-פיו לעלמה ובנקר; חצאית: קלבה; נעליים: מליסה לרשת סטורי
