מה המינים בני מאמינים
מנתוני הוועדה לבחירת מין הילוד בישראל, אליה רשאים לגשת משפחות עם ארבעה ילדים מאותו מין, עולה כי 78% מבקשים בן. בחברה מסורתית קיימת התפישה שבן "שווה" יותר, אך אפרת שפירא-רוזנברג הרגישה שלמה גם עם ארבע בנות
השבוע צדה את עיני ידיעה מעניינת, אשר מעבר להיותה בעלת חשיבות ציבורית, משכה את תשומת לבי בהקשר לגמרי אישי: "מרבית הזוגות הפונים לוועדה לבחירת מין היילוד במשרד הבריאות מבקשים בן זכר". אז למי שלא מעודכן, אכן קיימת ועדה כזו, ומקום מושבה אינו למרגלות כסא הכבוד, כדי להעביר לבורא עולם את בקשותינו מכאן. לא, היא יושבת במשרד הבריאות והיא קמה בעקבות התפתחות הטכנולוגיה שמאפשרת לבחור את מין היילוד באמצעות התערבות מכוונת. הבעייתיות ברורה, נכון? חייבים קריטריונים ברורים שימנעו שימוש לרעה ביכולת הזו.
אז מה הוחלט שיהיו הקריטריונים? בניגוד לחלק ממדינות העולם שהחליטו לאסור לחלוטין בחירה והתערבות בקביעת מין היילוד, ובניגוד למדינות אחרות שהחליטו לאפשר זאת רק ממניעים רפואיים (כמו נשאוּת של גן חולה אצל מין אחד בלבד במשפחה), כאן יש משהו לגמרי ייחודי לנו.
במשרד הבריאות שלנו הוחלט כי משפחות שלהן ארבעה ילדים (או יותר) ממין אחד, ואשר יוכיחו כי ייגרם להן נזק נפשי חמור אם יוולד ילד נוסף מאותו מין, תקבלנה אישור לבחור את מין היילוד באמצעים מלאכותיים-התערבותיים. אפשר להתווכח על עצם קביעת הקריטריון הזה ועל מה בדיוק עומד מאחוריו, אבל המעניין הוא דווקא אוסף הנתונים שהצטברו בארבע השנים שעברו מאז הוקמה הוועדה. כי הניסוח נורא יפה ושוויוני, אבל כפי שזעקה הכותרת, מתברר כי פי שלושה(!) מהפונים מבקשים לייצר לעצמם בנים ולא בנות.
על בנים ואל בנות
כמי שעד לאחרונה השתייכה בדיוק לקבוצה הרלוונטית, אני חייבת להודות שיש לי אמפתיה רבה לאותן משפחות המצויות בתעוקה נפשית כה קשה המובילה אותן להגשת בקשה לוועדה לצורך אישור הבן המיוחל. האמפתיה שלי גדולה בעיקר בשעות הבוקר, בהן עליי לקלוע 459 צמות תוך כדי ריצה מהבית להגיע בזמן לבית הספר. או במיוחד בשבת בבוקר כשיש מלחמת עולם בבית סביב מי לא נתנה למי איזו חצאית למרות שההיא הלוותה לה את הנעליים, בזמן שהשלישית בכלל גנבה שמלה מבלי שהאחרות ישימו לב. ועוד לא דברתי על בדיקות כינים, במחילה, לארבעה ראשים בעלי שיער ארוך.
אבל כל זה לא גרם לנו לפנות לוועדה לצורך קבלת אישור, וגם איכשהו, לא נראה לי שזה הנימוק הסוציולוגי הנכון לחוסר האיזון שבהגשת הבקשות לוועדה. יושב ראש הוועדה עצמו ניסח את הסיבה האמיתית בצורה הרבה יותר מדויקת: "זה עניין תרבותי אצלנו", הוא אמר, "הרוב פשוט מעדיפים בנים".
בהתחשב בעובדה שבדרך כלל משפחות עם חמישה ילדים הן בעלות זיקה חזקה למסורת, כנראה שזו אכן הסיבה האמיתית לאי-השוויון בין המבקשים בנים למבקשים בנות. זוהי הליכה שבי אחר התפישה המעוותת שרק הבן הוא הוא ההמשכיות האמיתית, זו אותה תפישה שגורמת (אפילו לעורך ב"הארץ" שניסח את הכותרת) לכנות בנים בתואר הכפול "בן זכר". גבר גבר, יענו. הוא אשר לו רק בנות יזכה למנה גדושה של גיחוכים ורמיזות ממש לא מרומזות בנוגע לגבריות שלו עצמו.
באופן כללי ברור שבחברות דתיות, וגם בזו שלנו, קיימת התפישה שבן שנולד "שווה" יותר. הוא נושא את שם המשפחה, הוא הולך עם האבא לבית הכנסת, איתו (ועם אחיו) אפשר לזמֵן, ובסוף הוא הרי יאמר את הקדיש.
הקדיש לא יישאר יתום
אז לא, בתור משפחה עם "נטייה חזקה למסורת" אנחנו לא נכנענו. אנחנו את הוועדה לא צריכים. אנחנו לגמרי שמחים בחלקנו,
בלי אפולוגטיקה, בלי תירוצים, בלי רמיזות עוקצניות. כשלעצמן, ארבע בנותינו הן המשפחתיות השלמה ביותר לה יכולתי לייחל. וחוצמזה, למי שזה חשוב, אנחנו גם לא צריכים גושפנקא לשום דבר, כולל לא לאותן סוגיות המטרידות כל-כך הרבה דתיים: כי כנצר למשפחת בנות אני נושאת שני שמות משפחה, וגם הבנות שלי ימשיכו יפה מאוד את שם המשפחה שלנו. כי הן הולכות עם אבא כל שבת לבית הכנסת, כי אין כל ספק שזימון יהיה אצלנו סביב השולחן בסוף הארוחה, וכי ה"קדיש", גם הוא לא יישאר יתום.
ובלי קשר, גם כי הוועדה האמיתית, זו שכנראה כן יושבת מתחת לכסא הכבוד ובוחרת את מין היילוד, כבר החליטה בשבילנו.
