אנטי גיבור
מילא התסריט הפשטני והבימוי הסתמי של "על סף תהום", אבל להחזיר את מל גיבסון המוכתם מוסרית לתפקיד הקדוש המעונה והנוקם? זה כבר יותר מדי בשביל ארז דבורה
הניסיון לקחת סדרת טלוויזיה בריטית ולעבד אותה לסרט קולנוע אמריקני מועד תמיד לכישלון. סדרות באורך של כשש שעות המציגות את המיטב של המשחק והכתיבה הטלוויזיונית הבריטית הופכות לסרט קולנוע שאורכו הוא כשליש. ההשחתה של כל ערך שהיה במקור היא כמעט בלתי נמנעת.
לאחר הכישלון של "הבלש המזמר" (2003) והבינוניות של "שם המשחק" (2009), מגיע "על סף תהום" ("Edge of Darkness"), עיבוד לקלאסיקה הבריטית מ-1985. למרות שבמאי הסרט, מרטין קמפבל, ביים גם את הסדרה המקורית, כל קשר בין הרעיונות והביצוע שהניעו את המקור למה שקיים בסרט הוא מקרי לחלוטין.
החליפה של הסדרה המקורית נפרמה, נגזרה ונתפרה מחדש על-ידי קמפבל והתסריטאי וויליאם מונהן למידותיו של השחקן הראשי, מל גיבסון. התוצאה היא סרט שממשיך את סוג הדמויות והעלילות המוכרות מהקריירה של גיבסון, אך הפעם במידה פחותה של הצלחה.
אמה (בוז'אנה נובקוביץ'), בתו בת ה-24 של בלש המשטרה תומאס קרייבן (מל גיבסון) נרצחת בכדור שנדמה כי יועד לאביה. במהרה מגלה האב האבל כי בתו, שעבדה כמהנדסת בכור גרעיני והיתה פעילה בארגון למען איכות הסביבה, היתה הקורבן המיועד.
"על סף תהום". כל דבר טוב מהסדרה המקורית נעלם
קרייבן יוצא לחקור ולנקום במי שאחראי לרצח. הוא ניצב לא רק מול מנכ"ל הכור שבו עבדה בתו (דני יוסטון), אלא גם מול דמותו המסתורית והמאיימת של דריוס ג'דבראו (ריי ווינסטון), אדם שעוסק בפיתרון בעיות רגישות לממסד הפדרלי, בעל נאמנויות שנותרות מעורפלות עד סופו של הסרט.
איפה התחכום?
הקו העלילתי הבסיסי של רצח הבת והקונספירציות הסובבות כור גרעיני וחיסול של פעילים למען הסביבה היה גם בסדרה המקורית, אך שני ההקשרים המרכזיים שליוו עלילה זו נוטרלו מהסרט. מבחינה פוליטית, הסדרה "על סף תהום" הציגה ביקורת נוקבת כלפי הממסד הפוליטי התאצ'רי ויחסי הגומלין והתלות אותן הוא פיתח עם הממסד האמריקני על רקע תוכנית "מלחמת הכוכבים" של רונלד רייגן. ההיבט השני והנועז יותר חיבר בין "תיאוריית גאיה" והאירועים שמתרחשים בהווה, ויתרחשו בעתיד של הסדרה. היבט זה, שהעשיר את הסדרה בנופך של מדע בדיוני, נעדר כליל מהעיבוד הקולנועי.
ההווה הפוליטי של מלחמות מפוקפקות, טרור גרעיני וחברות פרטיות המתפקדות כשלוחות של הצבא האמריקני יכול היה להיות קרקע פורייה לעיבוד הקולנועי. למרות זאת, הסרט מצמצם את התייחסויותיו לכל אלו בשורה בודדת המתייחסת למזימה המופרכת של כוחות הרשע בסרט.
מתוך הסרט. ההתמקדות בפן הרגשי גורעת
כל שנותר מהממד העל טבעי של הסדרה הוא הנוכחות של הבת, המלווה את קרייבן כספק רוח רפאים, נוכחות ממשית או ביטוי להתערערותו הנפשית של האב. ללא ההקשר הרחב יותר שהיה בסדרה, הביקורת הפוליטית הופכת למטופשת ונוכחות הבת לתחבולה סנטימנטלית.
מרכיבים אלו היו יכולים להישמר גם בגרסה קולנועית, אך יוצריו של הסרט החליטו באופן מודע להתמקד בפן הרגשי, הסובל והנוקם, של הגיבור. ההתמודדות עם רשעותם של בעלי השררה מוגבלת לדרך האגרוף, זו שעליה ביסס גיבסון את הקריירה הקולנועית שלו החל מ"מקס הזועם" (1979) ועד "הפטריוט" (2000).
קדוש מעונה? נו באמת
"על סף תהום" יכול היה להיות כותרת קולעת לתיאור חייו של מל גיבסון בשנים האחרונות. "סיינס" (2002) היה תפקידו הראשי האחרון ו"הבלש המזמר" תפקיד המשנה האחרון שלו. מאז הוא היה עסוק בבימוי סרטים המעידים על כישרונו ומופרעותו: היצירה הדתית-אנטישמית "הפסיון של ישו" (2004) והברוטליות הפראית של "אפוקליפטו" (2006).
גיבסון ב"על סף תהום". נוכחות צורמת
במישור האישי תדמיתו הוכתמה. כשנעצר ב-2006 בעת שנהג בשכרות, הוא כינה את השוטרת שעצרה אותו "Sugar Tits" והוסיף שלל נאצות שכוונו לעם
היהודי. בגידתו המתוקשרת באשתו עלתה לו בנישואיו. הניצוץ השובב בעיניו הכחולות הועם, הפזיזות הסקסית הוחלפה בשיער מאפיר ומדלל, בגוף מתעבה ובחשד מבוסס שהחיוך מסתיר מאחוריו אפלה.
יתכן שלחלק מהקהל, בוודאי זה האמריקני, מטענים אלו לא יעיבו על הפרסונה הקולנועית של גיבסון. לטעמי, החזרה שיש בסרט זה לדמות הקדוש המעונה והנוקם שעליה הוא ביסס את הקריירה שלו אינה כה פשוטה. המניירות המוכרות לא עבדו כשלנגד עיניי ראיתי את דמותו המוכתמת מוסרית של גיבסון. כשדמות זו היא המוקד של סרט דל מבחינה תסריטאית, וחסר ייחוד בדרך בימויו, התוצאה רחוקה מלהיות מלהיבה.
