המסר של אובמה: אנחנו עדיין מעצמה

החלטת ארצות הברית להציב מערכות הגנה נגד טילים על אדמת בעלות בריתה במפרץ הפרסי מזכירה מדיניות אמריקנית טיפוסית מימי המלחמה הקרה. בכל פעם שוושינגטון לא הצליחה להתמודד עם משברים בינלאומיים במזרח התיכון, היא נהגה להודיע על שיגור ספינות חיל הים לחופי המדינות העוינות. בדרך כלל היתה זו היתה הפגנת שרירים שלא הועילה הרבה.

המסר השני הוא לישראל. וושינגטון חוששת שבהיעדר כל מעשה לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית, ישראל תחליט לתקוף את בעצמה, ואיראן תגיב בהתקפות-נגד על ישראל, הכוחות האמריקניים שמוצבים במפרץ ועל מדינות ערביות בנות ברית של ארה"ב. המסר הוא שבשלב זה, ארה"ב אכן החליטה לפעול ואין עדיין מקום לשימוש באופציה הצבאית.

המסר השלישי הוא למדינות האזור. ארה"ב מבקשת להרגיע את מדינות המפרץ הערביות ובני ברית אחרים באזור, שחוששים מאיראן גרעינית. בהיעדר פעולה אמריקנית, המדינות הללו היו יכולות להסיק שאיראן הולכת לרכוש נשק גרעיני, שלא ניתן יותר לסמוך על ארה"ב ושכדאי לשתף פעולה עם איראן.

מעט מדי, מאוחר מדי

כפי שלאחרונה אמר הגנרל ג'ים ג'ונס, יועץ אובמה לביטחון לאומי, ארה"ב גם חוששת שהפעלת סנקציות חמורות יותר נגד איראן תגרור פעולות-נגד אלימות מצד טהרן כלפי ישראל ומדינות בנות ברית באזור. ג'ונס אפילו השתמש בתיאוריה שחוקה של יחסים בינלאומיים, לפיה משטר אוטוקרטי הנקלע למשבר פנימי מנסה להסיט את תשומת לב הציבור על-ידי יצירת משבר חיצוני. דבריו פורשו באופן שגוי: ג'ונס אינו מתנגד לסנקציות חמורות. היום, זו החלופה היחידה שנותרה, אבל הוא באמת חושב שיש צורך בהרתעה ובהגנה נגד תגובות איראניות אלימות לסנקציות.

המסר האחרון הוא לרוסיה ולסין, שעד עתה התנגדו וסיכלו הפעלת סנקציות קשות יותר מצד האו"ם נגד איראן. ארה"ב אומרת להן שאם הן יתמידו בסירוב ובסיכול, לא יהיה מנוס מהפעלת אמצעים צבאיים או חצי-צבאיים כמו הסגר ימי על נמלי איראן.

ארה"ב של אובמה מאותתת לרוסיה ולסין, אבל גם למעצמות האחרות ולכל מדינות המזרח התיכון - שאין לה שום כוונה לסגת ממעמדה כמעצמת-על. למרות המעורבות הצבאית הכושלת באפגניסטן ובעיראק והחלטת אובמה להוצא את כוחות ארה"ב ממדינות אלו בזמן הקרוב, וושינגטון ממשיכה לראות את עצמה כמנהיגת העולם ותנקוט את כל האמצעים הדרושים לממש את השליחות הזו.

עד עכשיו, מסרי הפיוס של אובמה כלפי איראן והעולם הערבי הביאו לתוצאות הפוכות, לזלזול ולהקשחה. עכשיו הוא משנה כיוון. אבל השאלה היא אם איראן,

מדינות האזור והמעצמות יבינו ויפנימו את המסר, ויענו על הציפיות האמריקניות ממנו.

הניסיון של הפגנות שרירים בעידן המלחמה הקרה וניסיון השנה האחרונה של ממשל אובמה אינו מבשר טובות, וייתכן שהמהלך האמריקני בא מעט מדי ומאוחר מדי. אבל צריך לתת לו הזדמנות, ומבחינת ישראל עדיף שיצליח להביא לתפניות הדרושות בסוגיית הפצצה האיראנית. אף גורם במשוואה, כולל ישראל, אינו רוצה להגיע לצומת שבו נותרות שתי חלופות בלבד: לקבל איראן עם נשק גרעיני - או להשתמש בכוח כדי לסכל את האפשרות הזו.

פרופ' איתן גלבוע הוא מומחה לארה"ב באוניברסיטת בר-אילן