מחפשים תשובה לחידה הסינית: שרון ורן בבייג'ינג
פעם כתבת - תמיד כתבת. גם כשנסעה לחופשה פרטית עם בעלה, לא זנחה שרון רופא-אופיר את הסקרנות הבסיסית. כשהיא ניצבת מול המצלמה בקור מקפיא סקרה את חוויותיה ותובנותיה בבירת האמפריה העצומה. זהו יומן המסע שלה
הכל התחיל כשחיפשתי מקום מיוחד לחגוג לרן, בעלי, יום הולדת 40. כשהתלבטתי בין חופי השמש של טנריף לבין יעדים רומנטיים באירופה, סיפרה לי חברה שחזרה מסין שכדאי לי לשים גם את בייג'ינג על מפת ההתלבטות.
שיחה נוספת איתה ורפרוף בין כתבות האינטרנט על מה שמחכה לנו שם, גרמו לי להחליט סופית שאת יום ההולדת, פלוס חגיגות העשור החדש שהתחיל ב-1 בינואר, נבלה בבייג'ינג - בירת המעצמה הבאה של העולם.
מחיר הנסיעה המפתה, שכולל טיסה ישירה ומלון חמישה כוכבים, הוסיפו לנו את התחושה שאנחנו נוסעים למקום מיוחד ושונה במחיר השווה לכל כיס. ביום הנסיעה בדקנו את מזג האוויר שמחכה לנו שם, והבנו שהולך להיות קר (אז עוד לא ממש הבנו עד כמה קר). ארזנו כמה סוודרים, גופיות ושני זוגות מכנסיים - וגם השארנו מספיק מקום במזוודה לקניות שמחכות לנו מעבר לים (פרטים בהמשך).
יום שלישי בצהריים - ואנחנו בסין. שניים סינים עם כינור גדול אמנם לא המתינו לנו בנחיתה, אך שדה תעופה ענק בצורת דרקון, פקידות קבלה עם מסכות על הפנים מחשש להידבקות בשפעת החזירים ורכבת פנימית שלוקחת אותך בכדי לאסוף את המזוודות - כל אלה קידמו את פנינו.
זה הספיק כדי שנבין שבייג'ינג זה לא מה שהכרנו. מהר מאוד קלטנו שהטיסה לשם, הנמשכת תשע שעות, אינה מכינה אותך לחוויה המטלטלת שאתה, כתייר מערבי, עתיד לעבור מהרגע שבו אתה נוחת בבירת סין.
מאיפה מגיעה העוצמה לשלב בין מזרח למערב?
סיור פנורמי ראשון בעיר, ולרגע נדמה שאנחנו נמצאים במנהטן. בניינים הנושקים לשמיים, שנבנו בבייג'ינג רק ב-15 השנים האחרונות, מעמידים אותה בשורה אחת עם ערי בירה מרכזיות בעולם המערבי. העפנו מבט ימינה, ולפתע נגלתה לנו פגודה. אל תטעו, זה אינו מבנה של מסעדה סינית הממוקם בלב הסוהו של ניו יורק.
לצד הפגודה ניצבות פגודות נוספות ומקדשים המתחילים לספר לנו, כתיירים הנמצאים בפעם הראשונה בסין, את סיפור החידה הסינית. עד עתה, גם אחרי שחזרנו לישראל, אין לנו עדיין את כל התשובות לחידה המסתורית הזו.
לרגע חשבנו שאנו בניו יורק. הבניינים של בייג'ינג (צילומים: שרון ורן אופיר)
מאיפה מגיעה העוצמה לשלב בין מזרח למערב? לפתוח מצד אחד דלת לתייר, ומן הצד השני לשלוט בכל מה שיבחר לראות? האם זה הקומוניזם ששולט כאן בכיפה, או שאולי מורשת ארוכת שנים שהטביעה את חותמה למרות שהקיסרות של שושלת מינג כבר פסה מזמן מן העולם?
מה מניע את העיר האדירה הזו, שחיים בה 16 מיליון בני אדם
- שפעם התגוררו במבנים קטנים המצויים בסמטאות צרות הנקראות חוטונגים, וכיום הועברו בחלקם לגושי בניינים המאכלסים עשרות אלפי משפחות? בבדיחוּת אמר אחד האנשים שטייל עמנו, כי מי שיבחר לעמוד כאן בראש ועד הבית יתחיל לגבות את המסים באחד בינואר ויסיים שנה אחר כך.
אנחנו מתחילים לחוש את העיר. סיור בשוק הלילה עם הצבעים והריחות, שיפודים של סוסוני-ים, פירות-ים מגוונים, פירות על מקל ובננה מטוגנת - כל אלו במחיר של בין שבעה לעשרה יואהן (היחס לשקל הוא בערך מחצית מהמחיר). טעימה אחת קטנה, ואנחנו כבר יכולים להגיד בחיוך קפוא, בשל מזג האוויר, שנתנו ביס ראשון בבירה הסינית.
גם בקור של מינוס 16 מעלות לומדים להסתדר
בבוקר למחרת האירה לנו השמש פנים. הוצאנו את האף מהמלון, וגילינו שזו שמש שקרית והקור עז הרבה יותר ממה שחשבנו. מיהרנו להיכנס פנימה בכדי לגרוב עוד זוג גרביים ולזרוק על הצוואר עוד צעיף. אני לא יכולה להגיד שזה מאוד עזר, אבל גם עם קור שנע בין מינוס 5 למינוס 16 מעלות לומדים להסתדר: ביקור במקדש השמיים, קצת תנועות של טאי צ'י ולימוד צעדים של ריקוד סיני הפשירו מעט את הקור.
מקדש השמיים, שאליו נהגו להגיע בני הקיסרות משושלת צ'ינג ומינג פעמיים בשנה בכדי להעלות קורבן, משמש כיום מתנ"ס פתוח שאליו נוהרים כל הגמלאים של סין. אחדים רוקדים לצלילי המוסיקה הבוקעת מהרמקולים הישנים, אחרים עושים טאי צ'י ויש המשחקים קלפים כשחבריהם לצדם מביעים את כישרונם במשחק או בשירה.
ברקע ניצב במלוא הדרו מקדש השמיים - מבנה מרשים המגלה טפח מהעוצמה הסינית שהראתה את אותותיה כבר לפני אלפי שנים. במתחם הענק שבו נמצא המקדש, ישנם דוכנים לממכר כוסות תה הנראות במבט ראשון כמו מנה חמה. הקור העז והרצון למשהו חם מגלים כי כוס התה שווה פעמיים: ראשית, בכדי לאחוז בה ולחמם את הידיים שקפאו על אף הכפפות, ושנית, בשל הטעם.
מבנה מרשים המגלה טפח מהעוצמה הסינית. מקדש השמיים
סיימנו עם המקדש, והחלטנו כי הגיעה העת להכיר מקרוב את השווקים הסיניים. סיפרו לנו ששם מחכים לנו כל המותגים הכי שווים בעולם (להזכירכם, הכל אבל ממש הכל, מיוצר בסין).
תיק הגב התמלא מדי יום - והארנק הלך והתרוקן
ביקור ראשון בשוק המשי - מתחם ענק הממוקם על פני כמה קומות, כשבכל קומה עשרות בסטות המוכרות מכל טוב היקום, החל בבגדים של מיטב המעצבים ועד לנעליים, תיקים, מזוודות, צעצועים, משקפי שמש ממותגים וכל מה שתרצו.
שוק המשי, מיותר לציין, הוא רק מתחם קניות אחד מני רבים שניצבים ברחבי העיר. המחירים המפתים גורמים לתייר לקנות ללא הכרה. הדבר היחיד שעוצר מבעדך להמשיך הוא התזכורת הכאובה שבשדה התעופה תדרש לשלם 40 דולר על כל ק"ג עודף מעבר למשקל המותר.
אנחנו, כמו גם אחרים, מצאנו עצמנו מקנחים את יום הטיול היומי בקניות בשוק המשי, שוק הפנינים ובשווקים הנוספים. תיק הגב שלנו התמלא מדי יום והארנק הלך והתרוקן, אך ההנאה הייתה רבה - וזה מה שחשוב.
מצאנו עצמנו מקנחים את יום הטיול בשווקים. רן בשוק האוכל הלילי
את מסע הקניות שהחל בכל בוקר בטיול באתר אחר של העיר, סיימנו במקום נחמד שמצאנו ממש מתחת למלון, ובו פינקו אותנו במשך שעה וחצי בעיסוי מהנה במיוחד בכפות הרגליים, במחיר מציאה של 98 יואהן.
בימים הבאים ביקרנו באתרים נוספים בעיר, ביניהם כיכר טיאננמן - "שער השלום השמיימי" - הנחשבת לכיכר הגדולה בעולם. המקום גרם לנו לחוש שאנחנו עומדים על פיסת היסטוריה: מחד גיסא, התמונות הצרובות בראש של הטנקים בכיכר בסוף שנות ה-80, ומאידך גיסא, התמונה המפורסמת של מאו דזה טונג עומד על המרפסת של העיר האסורה, ומכריז על הקמת הרפובליקה העממית הסינית, שחגגה באחרונה 60 שנה להיווסדה.
עומדים על פיסת היסטוריה. כיכר טיאננמן
השומרים הנמצאים בכל פינה והמצלמות הזכירו לנו ש"האח הגדול" שומר עלינו. חצינו את הכביש במנהרה תת-קרקעית מתחת לאדמה, והגענו ל"עיר האסורה" - שבה שהשער שהיה סגור במשך מאות שנים, פתוח למערב ולכלל תושבי סין. התושבים מנצלים יום חופש בכדי לבוא ולחזות מקרוב במקום שפעם היה שמור לשושלת הקיסרית בלבד.
העוצמה של ה"עיר האסורה" בלתי-נתפסת: מתחם ועוד מתחם, פגודה ועוד פגודה וחדרים רבים שאותם עדיין מבקשים השלטונות להשאיר סגורים למבקרים. אנחנו נמצאים בסין כבר כמה ימים, ועדיין אין לנו תשובות לאותה חידה סינית. דבר אחד כבר למדנו: העוצמה הסינית שמנהלת כיום את העולם ומעבירה את פס הייצור של כל החברות המובילות לסין, הייתה קיימת כבר לפני אלפי שנים.
צילום קבוצתי עם מקומיים ב"עיר האסורה". כבר הזכרנו שהיה קר?
דרך הרוחות: מאות מטרים בתוך שלג כבד
אנחנו מתעוררים בבוקר ליום חורפי במיוחד. השלג אינו מפסיק לרדת, והמראה מרהיב. הקבוצה עמה יצאנו לטייל בחרה דווקא היום לקחת אותנו לביקור בדרך הרוחות, אותה הדרך שהובילה למתחם הקבורה של שושלת מינג, ולאחריה לביקור בחומה הסינית.
ההתחלה הייתה מוצלחת, הסיום קצת פחות. הליכה בדרך הרוחות - דרך המתפרסת על פני מאות מטרים בתוך שלג כבד - הייתה חוויה גדולה. השלג שלא הפסיק לרדת ערם עוד-ועוד פתיתים על הרצפה, וכשסיימנו את ההליכה הגיע גובהו עד 30 ס"מ לפחות - כמות לא רעה בכלל שהייתה ממלאה בשמחה את מפעילי אתר החרמון.
השלג לא הפסיק לרדת. דרך הרוחות
משם המשכנו הלאה. במקום מזחלות המפנות את השלג מהכבישים במדינה שבה מתגוררים 1.4 מיליארד בני אדם, האנשים הם אלו שמסלקים אותו מהכביש. הנסיעה אטית ומכוניות רבות נעצרות בצד הכביש.
כפי שהזכרתי קודם, ההתחלה הייתה מוצלחת, אך הסיום קצת פחות: בשל מזג האוויר לא יכולנו להגיע לחומה הסינית. כמובן שהתאכזבנו מאוד. להגיע עד בייג'ינג ולא לראות את החומה זהו פספוס ענק; את זה הבנו עוד לפני שראינו אותה.
ביום המחרת שינסנו מותניים. השמש שזרחה האירה לנו פנים, ובתום שעתיים של נסיעה הגענו ליעד האדיר. רק שם התחלנו לקבל חלק מהתשובות לאותה חידה סינית, תשובות על היכולות המופלאות של המעצמה הזו, על הכוח המניע אותה לצד המסתורין, על השער שנפתח למערב לצד האיסורים והדלתות הסגורות, על מועדוני הלילה החופשיים וקפה האינטרנט, לצד ההגבלות על השימוש בו.
להגיע עד בייג'ינג ולא לראות את החומה זה פספוס. החומה הסינית בלבן
כל סימני השאלה נמתחו על פני 6,400 ק"מ של חומה מרהיבה החוצצת בין סין למונגוליה, והעוצמה המופלאה הזו ענתה לנו על חלק מההסברים. שם הבנו כי רק מי שיכול לבנות כזו חומה, תוך תכנון ומחשבה אסטרטגית, יכול גם בתבונה להצליח ולכבוש את העולם.
אני בטוחה שסין עוד לא אמרה את המלה האחרונה. שנינו, רן ואני, בטוחים שעוד נשוב ונבקר בה.
לפנייה לכתב/ת 
