ציפיתם שהשגריר הטורקי יישאר?
טורקיה לא זקוקה לישראל, גם לא לתייריה. אנחנו דווקא זקוקים לה, אבל הצלחנו להגדיש את הסאה והשגריר הטורקי רק עשה עוד צעד כדי שנבין זאת
בקשתו של שגריר טורקיה בישראל לסיים את שליחותו, מערערת עוד יותר את מערכת היחסים המשובשת בין שתי המדינות. רק לפני ימים ספורים הזהיר ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן מפני המשך ההידרדרות. סדרת המהלכים העלובים שבהם זיכו אותנו הממשלה ומשרד החוץ בשבועות האחרונים יכולים להצביע על הפוליטיקה הלאומנית ועל פילוסופיית "הכבוד הלאומי" של שר החוץ אביגדור ליברמן כאחד משורשי הבעיה, אבל נדמה שהכשל מקיף יותר.
לפחות בהקשר הטורקי, הכישלון הוא הן של ההנהגה הפוליטית והן של הדרג המקצועי. בתקופה האחרונה מתפקד המשרד כמו קבוצת תיאטרון חובבים בעיר שדה ולא כמערכת מיומנת ומנוסה.
את ההכרזות של בנימין נתניהו, לפיהן הוא אינו סומך על ראש הממשלה הטורקי והוא מעדיף את סרקוזי על פניו, אפשר להשוות רק לאמירות הפזיזות של ארדואן עצמו, והן היוו את המנה הראשונה. זה המשיך במחזה האבסורד "הכיסאות" שביים סגן שר החוץ דני איילון מול השגריר הטורקי, וקיווינו שהעניין הסתיים במונולוג הכל כך מיותר שלו: "אם נצטרך נגרש גם את השגריר". כל סטודנט מתחיל במדע המדינה יודע שדברים כאלה, הנאמרים בהקשר של משבר מדיני, הם כשמן על המדורה.
אבל אם חשבנו שבכך זה נגמר, התברר מהר מאוד שטעינו. לפני זמן מה התבשרנו על מלודרמה נוספת ועל מהלומה נוספת ליחסינו עם טורקיה. דו"ח של המחלקה למחקר מדיני קבע שראש הממשלה הטורקי מעודד אנטישמיות וכהוכחה לכך הביא את העובדה שכתבי עיתון אנטישמי טורקי בגרמניה מתלווים לנסיעותיו. הדו"ח ממשיך ומתהדר בכך שהשפלת השגריר צֶ'ליקול "העבירה את המסר" לטורקים.
קשה, כמעט בלתי אפשרי להבין, איך דו"ח כל כך בעייתי וכל כך מיותר עובר את כל המסננות, מוגש לשר החוץ, ומודלף כמובן לתקשורת. לו אני ראש המחלקה שבה נכתב הדו"ח הזה, הייתי מכניס אותו עמוק למגירה ושוכח ממנו. גם אם הדברים נכונים (ולדעתי יש בהם ראיה שטחית, מסולפת ומעוותת) אסור שיועלו על הכתב.
ואולי יש כאן גם סיבה אחרת, סמויה יותר. ייתכן שראשי משרד החוץ החליטו להחריף את המשבר עם טורקיה כדי להביאה להבנה שהיחסים אכן בסכנה ולעצור את ההידרדרות, אבל אפילו אם זו הכוונה, לא זו הדרך. גם אם המטרה היא להוביל את המשבר לנקודת מפנה, דיפלומטים מקצועיים יכולים להציג דרכים מתוחכמות לביצועה, ולא להסתכן בשבירה מוחלטת של הכלים. לא כל שכן אם הכוונה האמיתית היא אכן הכוונה המוצהרת - להנמיך את הלהבות, לסיים את המשבר ולחזור למערכת יחסים תקינה.
רבים אצלנו סבורים משום מה שטורקיה מאד זקוקה לישראל, להשפעת הלובי הישראלי והיהודי בארצות הברית ובאירופה ולזרם התיירים היוצאים לאנטליה מדי שנה. אולם התיירים הישראלים מהווים חלק קטן מאוד מסך כל התיירות של טורקיה. בשנת 2008, עוד לפני המשבר הנוכחי, הגיעו אליה 31 מיליון תיירים, רק כ-2% מהם ישראלים. מעבר לכך, בעקבות מחדלים פוליטיים ודיפלומטיים בתחומים אחרים, איבדה ישראל בתקופה האחרונה חלק לא מבוטל מיכולת ההשפעה שלה באיחוד האירופי ובארה"ב ולפיכך טורקיה אינה זקוקה לנו גם כמליץ יושר במערב.
עבורנו, לעומת זאת, טורקיה היא מדינת מפתח שיש לעשות כל מאמץ כדי לשמור על יחסים חמים עימה. כאשר חלקים גדולים של העולם המוסלמי אינם מקיימים כל קשר עם ישראל למדינה כטורקיה, המצויה בלב המזרח התיכון ומקיימת עימנו קשרים טובים – מסחריים, צבאיים, תיירותיים ואקדמיים – אין תחליף. היא חשובה כמוקד למפגש עם כוחות מתונים במרחב האסלאמי, כמערכת תיווך וריכוך של משברים עם מדינות האזור, ובראש וראשונה כדוגמה מובהקת לאפשרות של קיום יחסים תקינים כאלה.
עמידה על הכבוד הלאומי וזקיפות הקומה אולי מצליחה להזקיף משהו אצל חלקנו גם אם תוצרי הלוואי שלה הם לעג כלל-עולמי לשוביניזם המקומי, אבל במקרה הזה נדמה שהשר ליברמן וצוותו הגדישו את הסאה. הצהרותיו המדיניות המיותרות של ראש הממשלה ותפיסת הכבוד הלאומי של שר החוץ מובילים אותנו מדחי אל דחי, וככל הנראה להצהרותיהם מתווסף גם כישלון של הדרג המקצועי במשרד החוץ. במבחן הדיפלומטיה המעשית נכשלו כאן כל הגורמים המעורבים, ובמבחן הזה לפעמים אין מועד ב', כפי שהוכיח השגריר שמאס בכל אלה.
פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח-תיכון, אוניברסיטת בן גוריון
לפנייה לכתב/ת 
