כאן גרגרים בכיף

מבקרנו נסע לרמלה כדי לאכול ב"חומוס חליל", ואנחנו מזהירים מראש: הוא כל כך נהנה ממנת הדגל המקומית, שהתיאורים שלו עלולים להישמע קצת כמו בליעת קטניה בהסכמה

יעקב מאורפורסם: 02.02.10 , 13:44

בואו נשים את הדברים על השולחן: כל הקולומבוסים האלה שממלאים פול־טנק ונוסעים שעתיים וחצי לאיזה חור נידח, שעל פי השמועה מגישים בו את החומוס הכי טוב בעולם, הם או משועממים או מטומטמים. חומוס זה רק חומוס, גם אם משרים את הגרגרים 36 שעות במי גשם ומבשלים לילה שלם על פתילייה. אז למה הם נוסעים כל כך רחוק? כי היעד הוא הנסיעה עצמה, מה שנקרא האמצעי מקדש את המטרה. המצוד אחר הבלילה האולטימטיבית הרבה יותר חשוב ממה שייערם בסופו של דבר על הצלחת. אחר כך, תודעת השליחות והרעב - בתנאי שלא מנגבים מנה מקדימה בתחנת דלק על הדרך - יכתירו מן הסתם את המסע כהצלחה כבירה. שאם לא כך, מה יגידו הקולומבוסים כשיחזרו הביתה? שהחומוס היה חרא? עם שובם הם ידווחו על הגילוי המסעיר בעיניים רושפות, השמועות על הכוך הסודי יכפילו את עצמן בטור הנדסי, והרי לכם מיתוס חדש על מפת החומוסיות הלאומית.

יש לי חבר עם חיך של עז, שהמסעות שלו בעקבות החומוס המושלם עלו על העצבים של כולם. יום אחד מכרנו לו סיפור שהצלחנו לשים יד על החומוס המדהים של אבו טאלב מהקסבה של ג'נין. לפני שהוא הגיע לטעום, דחסנו בקערית חרסינה מצויצת חומוס מקופסה של 13.99 לקילו, פיזרנו פטרוזיליה קצוצה, השפרצנו מיץ לימון משומר, הצפנו בשמן זית מחורבן וזרקנו פנימה חופן צנוברים קלויים. הבנאדם ניגב פעם, ניגב פעמיים, לקח נשימה ופרץ בנאום פציפיסטי שרק בגלל חומוס מעולה כזה צריך לעשות כבר שלום עם הפלסטינים ועם מוחמד בכרי. אבו טאלב, אם מישהו זומם כרגע להסתנן לג'נין, לא היה ולא נברא.

מטומטמים לא פחות הם כל הדיבורים על מתכון סודי שעובר מדור לדור בין רוקחי החומוס העילי, נוסחה שנשמרת כמובן בכספת. בינינו, אם כבר יש כספת במשפחה, מי שהביא אותה לא ביזבז את עצמו על קריירה של חומוסאי.

חומוס, כמו ראש ממשלה, אף פעם לא מגיע לבד: הוא תמיד מוקף בחגורת מלווים הדואגים שלא תבוא איתו במגע ישיר. יוצא שיותר מאשר החומוס עצמו, המרכיבים המשלימים הם שמעצבים את טעמה הסופי של המנה. למען האמת, חומוס מעולה בלי כל הטררם מסביב יוגדר בדרך כלל כנחות בהשוואה לחומוס סתמי שטובע בשלולית שמן זית וסופג טעמי משנה מרוטב כלשהו.

חוץ מזה, לנגב חומוס זה פולחן חברתי שמאחד לכמה רגעים את פועל הבניין והפרופסור, את נהג המונית ורואה החשבון, את הפשיסט הדתי והבוגד השמאלני. האחווה הגברית (אם יש אישה ליד אחד השולחנות, היא היתה או תהיה פעם גבר) מתפקדת כמקדם איכות בפני עצמו - מה שמוכיח שוב שחומוס זה רק חומוס וכל ההילה סביבו תלויה בעיקר בגורמי חוץ.

בטבלת ליגת העל של החומוסיות הישראליות בולטות בעיקר אלה המשגשגות בערים המעורבות, בעיירות ובכפרים ערביים, ופה ושם בלב הסצנה ההייטקית בקריות המדעיות. יפו, ירושלים, עכו, חיפה, נצרת, לוד ורמלה סוחבות את הליגה על הכתפיים. כל אחת בזכות כמה מוסדות שהתור בהם, בעיקר בסוף השבוע, זולג החוצה הרחק מניחוחות הסירים המהבילים. כזאת היא גם "חומוס חליל" בעיר העתיקה של רמלה.

"נשאר חליל צד?" (צילום: אייל טואג)

כשהערבים כבשו את ארץ ישראל ותקעו בליבה את אל־אקצה, רמלה עוד לא היתה קיימת. מאה ומשהו שנה אחר כך היא התפרסמה כאחת הערים המפוארות במרחב, ולא ספרה את ירושלים ממטר. אלף ומשהו שנה מאוחר יותר, מה ששרד מכל הפאר זה הדיסקוטקים של שנות ה־80, כלא רמלה, שוק רמלה, כר הגידול של מוני מושונוב, וקרבות רחוב בשכונת ג'ואריש. וחליל.

לשם שינוי, בחליל מגישים חומוס נטו, בלי קישוטי קמופלאז' (15 שקל). קמצוץ פטרוזיליה למעלה, וזהו. לפני שקורעים את הפיתה חובה לטעום אותו נקי:

משחה אחידה, מעודנת, אריסטוקרטית, טיפה מתקתקה, נעדרת טעמי משנה שתלטניים. אם לא רעבים בטירוף חבל לנגב, עדיף לגרוף במזלג. המסבחה (15 שקל) זה אותו סיפור. לחומוס החמים מוזרקים גרגרי הדס נימוחים, והוא זוכה לתגבור צנוע של שמן זית ומעוטר בכיפה קטנה של תטבילה, החריף הלימוני שמעקצץ את חלל הפה כמו סוכריות נפץ. בהתאם לאיפוק של החומוס, גם המסבחה לא מגבירה ווליום אל מחוץ לגבולות העידון. מינימום מייקאפ, מקסימום מעדן. בעידן שבו האריזה יותר חשובה מהמוצר, חליל עדיין שייכת לעולם של אתמול.

אחרי חומוס ומסבחה של חמישה כוכבים, עם קונצרט של מואזין ברקע, מתחילה הנפילה. התפריט המלא במסעדה זורק אותך לסטקיות שפרחו בארץ לפני כמה עשרות שנים בצמוד לתחנות דלק, אלה שהגישו בהן את קשת המאסטים העייפים שכל מלצר ידע לדקלם גם מתוך חלום: צלעות כבש, שישליק עוף, קבב, לבבות, סטייק בקר, צ'יפס, מג'דרה, מוס, בוואריה. אנחנו הפלגנו על גלי הנוסטלגיה ונפלנו על אנטרקוט חתונות (65 שקל) שפגש בדרך אלינו חומר מרכך כלשהו, קבב מתובל בהל ובקינמון שסבל מעודף מליחות (35 שקל), וגוויות צ'יפס נפוחות. הבוואריה (9) היתה נחמדה, אבל המוס (9) הזכיר את מכל הפלסטיק שבו היה חנוט. במחשבה שנייה היינו צריכים לבחור לקינוח אחד חומוס ואחד מסבחה.

חומוס חליל, קהילת דטרויט 6 רמלה, 9222284־08

כדור עובר בקושי

העמבה מצוינת, הטחינה מעולה, הסלטים טריים. בעצם, ל"פלאפל התאומים" יש רק חיסרון אחד.

רמז: לא התאומים

פעם הוא היה המאכל הלאומי, עד שהודח על ידי החומוס. פעם הוא היה מונופול של תימנים, עד שהתלבשו עליו גם עיראקים, כורדים וכל מיני אורנות ואלות. פעם לא היה ילד שלא גנב עשרה גרוש מהארנק של אמא בשביל לקנות חצי מנה, עד שהגיעו מקדונלדס ופיצה האט.

"חם וטעים אצל התאומים", מכריז השלט בחזית הפלאפלייה הכי מדוברת בגבעתיים, ואחת המתוקשרות בכלל בקרב המכורים לכדור החום והמתפצפץ. עם עובדות לא מתווכחים: לא רק הפלאפל חם, גם התאומים. 32 שנה הם כאן, ולא סתם הולך שמם לפניהם. זה מתחיל עם השירות שובה הלב והמחויך (כדור טעימה עוד לפני שמפרטים מה רוצים); זה עובר לאמא של הסלטים הטריים (כולל כרוב כבוש); וזה ממשיך בארבע קעריות תיבול ענקיות שנוצצות באדום (חריסה חריפה ומתקתקה), צהוב (עמבה לא סמיכה מדי ולא נוזלית מדי) ולבן (טחינה חמצמצה ונהדרת במרקם שמנת). אמא שלי, שהיתה חולת ניקיון, היתה מתמוגגת מול התצוגה הזאת ואומרת שאפשר ללקק את הנירוסטה.

כשכל הכבודה נדחסת לפיתה עם השד יודע כמה כדורים, מתקבלת מנה מפוצצת (15 שקל). החולשה היחידה שלה, איך להגיד את זה, היא בשחקן הראשי: הפלאפל עצמו. התאומים ננעלו, כנראה במודע, על טעם שאמור לרצות את כולם - וכולם בגבעתיים זה בעיקר אשכנזים. כך מגיחים מהשמן המבעבע כדורים אנמיים למדי, שהמרקם הצהוב האחיד שלהם מעיד שאף אחד לא רצה להסתכן בעודף פטרוזיליה, כוסברה, כמון או שום.

אמא שלי כבר מתה, אז אין לי בעיה לסכם שבשביל פלאפל קצת יותר חי ובועט הייתי מוכן לשלם אפילו בטיפת לכלוך.