זמן גביע: מה שהיה, תשכח מזה

אולי זה יישמע מוזר, אבל יש הרבה מהמשותף לנבחרות של אנגליה וצפון קוריאה. שתיהן יגיעו בקיץ הקרוב למונדיאל עם תקוות ענקיות; שתיהן יחזרו הביתה עם הזנב בין הרגליים; ושתיהן יוסיפו להתרפק על העבר הרחוק של 1966, הפעם היחידה בהיסטוריה ששתיהן הגיעו להישג של ממש. טוב, אז אני מגזים קצת עם האנגלים. אבל כל מי שמבין עניין יודע שלנבחרת הממלכה המאוחדת אין שום סיכוי להיות אלופת העולם החדשה. ומה עם צפון קוריאה?

ובכן, מעבר לזה שמדובר בקבוצה הכי חלשה מבין ה-32 שישחקו בדרום אפריקה, איתרע מזלם של האסייתים והם נפלו לבית המוות (ברזיל, פורטוגל וחוף השנהב). וכל כך ברור מי ימות שם, שסוכנויות ההימורים הגדולות בכלל לא לוקחות כרגע הימורים על כמה נקודות תשיג הנבחרת (רמז: מכבי חיפה. עוד רמז: בליגת האלופות), אלא על כמה שערים היא תספוג. ומכיוון שהעלייה מהבית הזה עשויה להיקבע לפי הפרש שערים, די ברור שברזיל, פורטוגל וחוף השנהב לא רק ינסו לנצח את היריבה האלמונית מאסיה (את זה הן יעשו בכל מקרה), אלא ישתדלו להביס אותה ממש.

דבר אחד בטוח:צפון קוריאה לא תזכה לאהדה גדולה. לא סביר שהממשלה בפיונגיאנג תשלח כמה מאות חברי מפלגה נאמנים, מלווים בכמה מאות אנשי ביטחון, ליוהנסבורג ולקייפטאון - וגם קשה לראות אוהדים מקומיים שיזדהו עם נבחרת המייצגת את המדינה הסטליניסטית האחרונה, שגם ממשיכה לעצבן את העולם בניסויים הגרעיניים שלה. ומה שבכלל לא מתקבל על הדעת זה כמה היא רחוקה מהנבחרת החביבה, המלהיבה והמפתיעה שכבשה את לב העולם כולו לפני 44 שנה.

לא רעים המלוכסנים האלה

העולם היה אחר באמצע שנות ה-60. בישראל עדיין לא היו שידורי טלוויזיה (כי בן־גוריון לא הסכים), והפועל מחנה יהודה שיחקה בליגה הלאומית (אז הליגה הבכירה). גם המונדיאל היה שונה. בטורניר עדיין השתתפו רק 16 נבחרות, לא היתה שם אפילו נציגה אחת מאפריקה והנבחרת הקוריאנית היתה היחידה שלא הגיעה מאירופה או מדרום אמריקה.

אף אחד לא ידע אז כלום על הנבחרת האלמונית שהגיעה ללונדון מסוף העולם, בסך הכל 13 שנה אחרי מלחמת קוריאה. אפילו הטיסה לטורניר היתה עניין לא פשוט, כי לבריטניה לא היו אז יחסים דיפלומטיים עם צפון קוריאה. בסופו של דבר קיבלה הנבחרת אישור להגיע בתנאי שההמנון הלאומי שלה לא יושמע לפני המשחקים.

בדיוק כמו היום, גם במונדיאל 66' הוגרלה קוריאה לבית קשה, שלכאורה לא היה לה שום סיכוי לעשות בו משהו. בית המוות ההוא כלל את איטליה (עם שחקני מילאן ואינטר, שזכו בשלושה גביעי אירופה לאלופות בין 1963 ל-1965), את רוסיה (סגנית אלופת אירופה ב-1964 עם השוער האגדי לב יאשין), ואת צ'ילה (אירחה את המונדיאל הקודם, והגיעה בו לחצי הגמר).

מפחיד? תלוי את מי. רינג ג'ונג סון, אחד משחקני ההגנה, סיפר לפני כמה שנים שערב הנסיעה לאנגליה נפגשו השחקנים עם המנהיג הנערץ קים איל סונג. "הוא חיבק כל אחד מאיתנו ואמר 'האירופאים והדרום אמריקנים שולטים בכדורגל העולמי. לכן אני דורש מכם, נציגי יבשות אסיה ואפריקה, בעלי הצבע השונה, לנצח משחק או שניים'".

באותם ימים היתה למעט מאוד אוהדים אפשרות כלכלית ללוות את הנבחרות שלהם במשחקים בחו"ל, כך שכמעט כל הצופים במונדיאל 66' היו אנגלים - אוהדים מקומיים שהתלהבו מהאפשרות לראות כדורגל שונה ממה שהורגלו אליו בכל שבת אחר הצהריים. באופן טבעי, אם לא היה מדובר בנבחרת אנגליה הם נטו לתמוך באנדרדוגיות, כמו צפון קוריאה.

כל המשחקים של הנבחרת הקוריאנית התקיימו בעיר הצפונית הקטנה מידלסברו, שתושביה התחברו מיד לשחקנים הצנועים עם השמות הבלתי אפשריים. מה שלא עזר לאחרונים, לפחות לא בהתחלה: במשחק הראשון הביסה רוסיה את קוריאה 0:3, ודי בקלות. אבל במשחק השני, מול צ'ילה, המצב השתנה. פתאום התברר ש"האסייתים הקטנים" - כפי שכינו אותם עיתוני אנגליה, כי גם את הפוליטקלי קורקט עדיין לא המציאו - פשוט משחקים מצוין.

צפון קוריאה שיחקה כדורגל מודרני ומבריק במושגים של הימים ההם: מהירות אדירה ביציאה מהגנה להתקפה, משחק קבוצתי ברמה הגבוהה ביותר, וגם יכולת אישית לא רעה בכלל. הצופים שהגיעו לאצטדיון איירסום פארק לא נשארו אדישים לעניין, ודי מהר התאהבו בנבחרת. לא רק בגלל האלמנט האקזוטי, אלא גם בזכות סגנון המשחק ההתקפי והמלהיב שכל כך אהוב על האנגלים.

המשחק מול צ'ילה הסתיים ב-1:1, עם שער שוויון דרמטי של פאק סונג זין בדקה ה-88. ככה הגיעה קוריאה למשחק השלישי והאחרון שלה בבית, מול איטליה הפייבוריטית, כשהיא יודעת שרק ניצחון יעלה אותה לרבע הגמר. לאיטלקים הבטוחים בעצמם היה מספיק רק תיקו. איך זה נגמר? בואו נגיד רק שעד היום מתנהל ויכוח גדול בין ההיסטוריונים של המונדיאלים לגבי מה היתה ההפתעה הגדולה ביותר בתולדות המשחקים: הניצחון של נבחרת ארצות הברית על אנגליה ב־1950 בברזיל, או הניצחון של צפון קוריאה על איטליה ב-1966.

האמת, זה ממש לא משנה. שני המשחקים האמורים היו סנסציות מטורפות בכל קנה מידה. ההבדל הגדול הוא בתודעה הלאומית: כמעט אף אחד בארה"ב לא שמע ולא זוכר את המשחק ההוא מלפני 60 שנה, ולעומת זאת אין ילד בקוריאה שלא גדל על אתוס "הניצחון 0:1 על איטליה ב-19 ביולי 1966", או לא מכיר את מי שהבקיע את שער הניצחון במשחק. האיש הוא פאק דו איק, בן קוריאה הצפונית השלישי הכי מפורסם בתבל, אחרי מייסד האומה קים איל סונג ובנו קים ג'ונג איל, המנהיג הנוכחי.

נבחרת צפון קוריאה, בושות לא ישודרו לקהל הביתי (גטי אימג'ס)

אנחנו לא מדברים פה על סתם ניצחון סנסציוני. צריך לזכור שזאת היתה הפעם הראשונה שהשחקנים הקוריאנים זכו לבקר במדינה מערב אירופית. קודם לכן לא היתה להם שום אפשרות להיחשף לאופנה, למוזיקה ולאורח החיים המערבי בכלל, וזה היה בשבילם הלם תרבותי. השחקנים היו המומים גם מהאהבה שהרעיפו עליהם האוהדים במידלסברו; הם פשוט לא הבינו על מה ולמה.

לא פחות מ־3,000 אוהדים עשו דרך של כמה מאות קילומטרים עד למשחק רבע הגמר מול פורטוגל החזקה, שהתקיים באיטדיון גודיסון פארק בליברפול. אם זאת לא אהבה, אני לא יודע מה כן.

ואז הגיעה הרביעייה

קוריאה פתחה בטירוף מוחלט. כבר בדקה הראשונה היא עלתה ל-0:1, כשפאק סונג זין שלח בעיטה אדירה מ־25 מטר לחיבורים. 51 אלף הצופים שמילאו כל פינה באיצטדיון של אברטון היו באקסטזה. בדקה ה־22 העלה לי דונג וון ל־0:2, וכעבור עוד שלוש דקות הגיע תורו של יאנג סונג קוק להבקיע.

על תסריט כזה, שבו כבר אחרי 25 דקות יובילו האסייתים הקטנים 0:3, אף אחד לא היה יכול לחלום. התמונות מהמשחק הזה מרגשות עד דמעות גם אחרי 44 שנה; נסו ביו-טיוב ותיווכחו. אגב, השופט הישראלי מנחם אשכנזי זכה להסתובב עם המשרוקית שלו במשחק ההיסטורי הזה. הוא עשה עבודה מושלמת, בדיוק כמו שהייתם מצפים מגדול השופטים שנולדו כאן.

קחו בחשבון שפורטוגל לא היתה אז עוד סתם נבחרת. בבית המוקדם היא ניצחה בכל המשחקים שלה, כולל זה שבו התייצבה מולה אלופת העולם ברזיל עם פלה הגדול. רוב השחקנים שלה הגיעו מבנפיקה, הקבוצה הטובה ביותר באירופה בתחילת שנות ה-60 (הגיעה לארבעה גמרים של גביע האלופות בתוך חמש שנים וזכתה פעמיים בתואר).

הכוכב הגדול שלה היה אוסביו, "הפנתר השחור", שנחשב אז לאחד משני החלוצים הטובים בעולם לצד פלה. שקוריאה תוביל 0:3 מול פורטוגל אחרי פחות מחצי שעה, ותהיה עם רגל וחצי בחצי גמר הגביע העולמי? זה היה מדהים יותר אפילו מהניצחון על איטליה. רק שאז החליט אוסביו שיש גבול לכל תעלול. הוא ניצל את הנאיביות וחוסר הניסיון של ההגנה הקוריאנית, הבקיע רביעייה אישית, ובסיומו של המשחק ניצחה פורטוגל 3:5 והעפילה לחצי הגמר.

הקוריאנים סיימו את דרכם בגביע העולם, אבל הותירו זיכרונות בלתי נשכחים. השחקנים חזרו לאלמוניותם, למדינה הסגורה והמסוגרת שלהם, ואף אחד במערב לא ממש ידע מה עלה בגורלם. אבל שמועות היו - כולל כאלה שסיפרו כי השחקנים נשלחו למחנות עבודה בגלל שהעזו לבלות קצת עם נשים אנגליות.

ב־2002 יצאו דן גורדון וניק בונר מה-BBC לצפון קוריאה כדי לחפש את גיבורי הנבחרת מ-66', מבצע שהסתיים עם סרט דוקומנטרי בשם "משחק חייהם". האנגלים איתרו שבעה מהשחקנים, והתברר שהם לא סתם חיים ושלמים, אלא גם נהנים ממעמד של גיבורי האומה. גורדון ובונר קיבלו אישור להטיס את השבעה לביקור קצר באנגליה; הגברים הקשישים, חלקם במדי צבא עם עשרות מדליות על החזה, התארחו באיצטדיונים של מידלסברו ואברטון ונופפו לקהל, שמצידו החזיר להם בסטנדינג אוביישן.

וזה אחד ההבדלים הגדולים בין הנבחרות של אז והיום. את צפון קוריאה של 66' היה קל מאוד לאהוב - גם בגלל סגנון המשחק שלה, גם בגלל הנאיביות של השחקנים, וגם בגלל המסביב: היו אז הרבה מדינות קומוניסטיות, רובן הרבה יותר מפחידות ומאיימות מקוריאה. היום נותרה צפון קוריאה המדינה החשוכה ביותר בעולם, עם שלטון עריץ ורצחני ומצב זכויות אדם מהגרועים שיש. למרות שרוב התושבים חיים שם בעוני מחפיר, המדינה משקיעה מאות מיליוני דולרים בפיתוח נשק גרעיני. ואם זה לא מספיק כדי לא להחזיק אצבעות לנבחרת שתגיע בקיץ הקרוב למונדיאל, אז בואו נדבר קצת על כדורגל.

רונאלדו ופורטוגל, לא 'חוששים' מהמפגש עם צפון קוריאה (AFP)

בניגוד למורשת הרומנטית והנהדרת של הסיקסטיז, לנבחרת הנוכחית אין כמעט מה להציע חוץ מהגנה חזקה (במושגים של אסיה, כן?). ב-16 המשחקים במוקדמות היא ספגה רק שבעה שערים. לא יודע למה, אבל נראה לי שהנתונים האלו לא באמת ידירו שינה מעיניהם של רוביניו, כריסטיאנו רונאלדו ודידייה דרוגבה.

כוכבים של ממש בטח אין שם. כמעט כל השחקנים מגיעים מהליגה המקומית החובבנית. אין להם כמעט שום ניסיון בינלאומי, כי צפון קוריאה החליטה שלא להשתתף במשחקי גביע אסיה לקבוצות. ובכל זאת יש כמה יוצאים מן הכלל. למשל הקפטן הונג יונג ג'ו, שמשחק ברוסטוב בליגה הרוסית והבקיע ארבעה שערים במוקדמות. או ג'ונג טיי סה, החלוץ המוביל של הנבחרת, שמשחק בליגה המקצוענית ביפן במדי קוואסאקי פרונטאלה וחולם על קריירה באירופה.

בפיונגיאנג, מן הסתם, נהנית הנבחרת מאהדה בלתי מסויגת. לא מזמן היא ערכה משחק ידידות מול קבוצה לא מוכרת מברזיל, והיציעים באיצטדיון הלאומי התמלאו ב-80 אלף איש. אבל לא בטוח שהאוהדים האלה יוכלו לצפות במשחקי הנבחרת שלהם בטלוויזיה: על שידורים ישירים אין בכלל מה לדבר, והטלוויזיה הלאומית תשדר תקצירים ערוכים היטב ביום המחרת, רק אם התוצאות יהיו סבירות. במקרה של תבוסות מבישות, השלטון המרכזי ימנע מהעם את המבוכה הגדולה.

המאמן קים ג'ונג הון, הוביל את הנבחרת למונדיאל ראשון (גטי אימג'ס)

אז שישחקו הנערות

האיש שהוביל את נבחרת קוריאה הצפונית למונדיאל אחרי הפסקה של 44 שנה הוא המאמן קים ג'ונג הון. הייתי מדבר עליו קצת, אבל לא בטוח שהוא זה שיעמוד

על הקווים בדרא"פ: בחודשים האחרונים יש יותר מדי שמועות על כך שההתאחדות הקוריאנית מעוניינת במאמן זר בעל ניסיון בינלאומי שידריך את הנבחרת בטורניר העולמי. השמות סוון גוראן אריקסון, בורה מילוטינוביץ' וחוס הידיניק עלו ומיד ירדו.

לא בטוח שהיתה אמת בשמועות, אבל גם אם כן, קשה לראות מאמנים בסדר הגודל הזה לוקחים על עצמם את הסיכון שבהתבזות מול ברזיל, פורטוגל וחוף השנהב. מי שעשוי להסכים להצעה כזאת, אם אכן תופנה אליו, הוא הצרפתי פיליפ טרוסייה, שאימן בעבר את נבחרת יפן. זה הודה שראשי ההתאחדות בפיונגיאנג יצרו איתו קשר, וטרם הציעו לו הצעה רשמית.

בכל מקרה, גם אם הנבחרת תעשה בושות בדרום אפריקה, בצפון קוריאה יכולים לפחות להתגאות בכדורגל הנשים המקומי. אם לא קוראים לכם סילבי ז'אן, כנראה לא ידעתם ששתי נבחרות של צפון קוריאה - עד גיל 17 ועד גיל 20 - זכו בשנים האחרונות באליפות העולם לנשים, ושנבחרת הבוגרות מדורגת במקום החמישי בעולם, והגיעה לרבע הגמר במונדיאל האחרון שנערך בסין לפני שלוש שנים. מי היה מאמין: מכל המקומות הנאורים שיש בעולם הזה, דווקא בצפון קוריאה הבנות שולטות.