ביה"ד סירב למחוק הלוואה של בנק ישראל לעובד
בית הדין לעבודה דחה תביעה של עובד בנק ישראל למחוק לו הלוואות שקיבל מהבנק בסך כ-300 אלף שקל, כחלק מההטבות החריגות לעובדי הבנק. העובד נימק תביעתו במות אשתו ממחלה. בנק ישראל התנגד וניצח במאבק. בית הדין מתח ביקורת על מתן ההלוואות במסגרת הזכויות המיוחדות לעובדים
בית הדין לעבודה בירושלים דחה שלשום (ה') תביעה של עובד בנק ישראל למחוק לו הלוואות שקיבל מהבנק בסך כ-300 אלף שקל, כחלק מההטבות החריגות שניתנו לעובדי הבנק. העובד נימק את תביעתו במותה של אשתו ממחלה קשה.
האירוע המצער אמנם נכלל בהסכם עם עובדי הבנק כסיבה למחיקת הלוואות שכאלה, אבל בית הדין קבע בין השאר כי התובע "לא בא בידיים נקיות" מאחר שלא הקדים להביא את מלוא העובדות אשר היו משנות את התמונה לרעתו.
בית הדין גם מתח ביקורת קשה על מתן ההלוואות במסגרת הזכויות המיוחדות שהוענקו לעובדי הבנק. "מדובר לכאורה בהטבה חריגה ביותר שספק אם יש לה אח ורע בגופים אחרים בשירות הציבורי. יתר על כן, בנק ישראל הנו הציבור כולו ועובדי הבנק הם שאמורים לשאת בתשלומן של הלוואות כאלה".
התובע הוא שאול פרל, כלכלן שעובד 18 שנה בחטיבת הפיקוח על הבנקים. בעבר הוא היה יו"ר ועד העובדים בירושלים ויו"ר ועד העובדים הארצי. בית הדין ציין כי 26 עובדים נוספים נמצאים במצבו כך שלפסיקה יכולה להיות השפעת רוחב גדולה.
בנק ישראל ניהל נגד התובע מאבק ממושך, וניצח מול פרקליטו של התובע, עו"ד משה שופל, שהיה בעבר עובד הבנק ובעצמו ניהל בעבר מאבק אישי ממושך על זכויות היתר שהגיעו לו. שופל עמד גם מאחורי הפרסומים בתקשורת שחשפו את פרשת ההטבות.
תביעתו של פרל לצו מניעה זמני שיפסיק את ניכוי ההלוואות משכרו, נדחתה משום שהתבקשה ממנה קבלת "סעד כספי". שכן בקשה שכזאת נועדה למנוע נזק בלתי הפיך. בית הדין לא מצא את התובע זכאי לסעד כזה. "הוא ממשיך לעבוד בבנק ובוודאי שלא מדובר במקרה שבו קיים חשש כלשהו באשר ליכולתו הכלכלית להחזיר את הסכומים שנוכו".
העובד נטל את ההלוואות מספטמבר 1997 עד אוגוסט 2006. בהסכם העבודה הקיבוצי של עובדי הבנק משנת 1999 נקבע הסדר לפירעון מיידי של ההלוואות במותו של העובד בהתחשבנות מיטיבה - "כנגד חיוב חשבון ההכנסות מריבית שהבנק גובה בגין ההלוואות". גם השתתפות העובדים בפירעון, שתהיה בשיעור 50% בלבד, תמומן מתוספת הריבית.
בהסכם נוסף שנחתם ב-2001 הורחבה ההטבה הנ"ל כך שהיא תחול גם על מקרים שבהם נפטר בן/בת הזוג של העובד. בית הדין מציין בפסיקתו כי היו עובדים שניצלו לרעה את ההסדרים ונטלו הלוואות כאשר הם או בני זוגם היו חולים במחלות קשות.
אי לכך אילץ הבנק ב-2003 את מבקשי ההלוואות לחתום שהם מסכימים מראש כי ההלוואה לא תימחק אם בעת נטילתה היו העובד או בן/בת זוגו חולים במחלה קשה. הם נדרשו לוותר גם על סודיות רפואית.
על סמך התנאי הזה הוחתם התובע על מסמך שהוא יודע כי ההלוואות שקיבל בשנים 2004/5 יתכן שלא יימחקו. מתיאור המקרה בפסיקת בית הדין עולה, כי תביעת המחיקה מתייחסת להלוואות האחרונות ללא אזכור אם הקודמות נפרעו שהוא כבר פורע אותן בשנתיים האחרונות. נשמעת בפסיקה גם התמיהה מדוע תביעתו לא הוגשה עד כה.
בית הדין קבע כי התובע לא בא בידיים נקיות, מאחר שלא מצא לנכון לצרף לתביעתו מסמך רפואי כלשהו המפרט מתי חלתה רעייתו, שכן זהו פרט רלבנטי מאד במחלוקת שבינו לבנק ישראל. בתצהירו הוא ציין כי בסוף 2006 התפתחו גרורות בגופה של רעייתו, אבל רק במהלך חקירתו הנגדית התגלה מפיו כי המנוחה חלתה כבר בסוף 2005.
בפסיקה נדחו גם טענות משפטיות בדבר זכות מוקנית או אי צירופו הנחוץ של ועד העובדים לתביעה. בית הדין, בראשות השופטת דינה פרוז'ינין, קיבל את בקשת בנק ישראל לדחות את התביעה וחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט בסך 2,500 שקל.
לפנייה לכתב/ת 
