טראש אמריקני, טאץ' צרפתי
"מפריז באהבה" הופך את הבירה הצרפתית לזירה של אקשן אמריקני מופרך ומלא בבוז לחוקי הפוליטיקלי-קורקט. מי שיקבל את הסרט כפרודיה לא מכוונת, עשוי גם ליהנות מזה
145 מתוך 227 מיליון דולר שהכניס "חטופה" הגיעו מבתי הקולנוע בארצות הברית. האריתמטיקה נועדה להבהיר ש"חטופה", סרט שלא אמור היה לזכות ליותר מהצלחה בינונית, ענה על צורך עמוק של חובבי האקשן האמריקנים. הבמאי פייר מורל והמפיק לוק בסון פיצחו נוסחה מסתורית ולקחו את הקופה.
סוד ההצלחה של "חטופה" הסתכם בשני ביטויים: "רטרו-קאנון" ו"מיקור חוץ". "קאנון" היא, כזכור, חברת ההפקה (ז"ל) של מנחם גולן ויורם גלובוס שבמהלך שנות ה-80 יצרה גרסאות טראש לז'אנר האקשן הוליוודי. שיאים כמו "מחץ הדלתא" או "ספורט הדמים" הציגו קולנוע מחוספס, גובל לעתים בפרימיטיבי, שהשוביניזם מפעפע בו הן באספקט המיני והן הלאומי. בדיון בסטריאוטיפים גזעניים של ערבים בקולנוע האמריקני, שמור מקום מיוחד לסרטים אלו.
הקולנוע האמריקני לאחר ה-11 בספטמבר מפגין זהירות יתר מפני ההידרדרות חזרה לסטריאוטיפים אלו. אמנם לא חסרים סרטים שבהם מוצגים טרוריסטים ערבים, אבל חובת האיזון והזהירות, שלא לדבר על הפניית האצבע המאשימה כלפי הצד "שלנו", מסרסת את התענוגות הגזעניים של ימים עברו.
"מפריז באהבה". פרודיה לא לגמרי מכוונת
ב"חטופה", כשדמותו של ליאם ניסן פירקה את כל תעשיית הסחר בנשים בפריז (תעשיה שמיטב סחורותיה נמכרו בסרט ללקוחות ערביים), היתה זו הפגנת בוז מוחלטת לחוקי הפוליטיקלי קורקט. הטוב מושלם, הרע מוחלט, ופיצוח הפופקורן יכול ללוות בהנאה את פיצוח מפרקתם של הרשעים מהמזרח הקרוב. "רטרו- קאנון", אם כן.
"מיקור החוץ" הוא היכולת של היוצרים הצרפתים להשתמש בפריז כזירה חיצונית, אקס-טריטוריאלית ואקס-פוליטיקלי קורקט, לארצות הברית. פריז היא העיר שהקולנוע האמריקני אוהב להציג את אתריה ולאהוב את נשותיה. זו עיר מערבית ולא טריטוריה מזרח תיכונית שבה הקונפליקט הפוליטי חייב לעלות עם מידה מסוימת של אמביוולנטיות. השילוב הזה הופך אותה למקום האידיאלי להשלטת ה"פאקס-אמריקנה" (ע"ע הפתיחה של "טים אמריקה").
ויש גם סיפור, בערך
ג'יימס ריס (ג'ונתן רייס מאיירס) הוא העוזר האישי הצעיר של השגריר האמריקני בצרפת, ובזמנו החופשי הוא מחלטר במשימות ריגול קטנות עבור ה-CIA. קרולין (קטיה סמוטניאק), חברתו הצרפתייה היפה, מציעה לו נישואים. אם הכל יסתדר, הוא יגדל להיות מרגל נשוי באושר.ריס מאיירס. נעלם עם בואו של טרבולטה
אבל אז מגיע סוכן-מחסל בשם צ'רלי ווקס לפריז (ג'ון טרבולטה בהופעה קירחת ומטורללת). הליווי של ווקס הוא המשימה שהשלמתה תאפשר לג'יימס להגשים את חלומותיו המקצועיים, אך מהר מאוד מתברר ששום קריירה לא מצדיקה את מה שהוא עומד לעבור. ההומור בסרט אמור לנבוע מהחיכוך בין דמותו המעונבת של מאיירס ומשולחות הרסן של טרבולטה. אך טרבולטה כה נהנה "ללעוס את התפאורה" עד שמרגע הופעתו נראה שהוא בלע גם את מאיירס.
ההתחלה הקלילה (חיסול של 26 סוחרי סמים סינים) מרמזת על ההמשך. מהסינים יעבור הסרט לטיפול בפקיסטנים, בשלוחות הטרור האיסלאמיות וביכולת המאגית של הטרוריסטים להפוך את נשות צרפת לזומבים נושאי חגורות נפץ. בעיה מהותית נוספת העולה בסרט היא סכנת הטרוריסטיות הבלתי מזוהות המכוסות ב"בורקה", כך שאינך יודע במי מהן לירות קודם. זו תרומתו הצנועה של הסרט לשיח הפוליטי הפנים צרפתי בין המדינה למיעוטים האתניים שבה. האקדח של טרבולטה לא מפסיק לעבוד, מורל יודע לביים אקשן, ומלאכתו של ז'אן מארי לה פן נעשית בידי אחרים.
התסריט המגוחך - על תפניותיו העלילתיות הבלתי סבירות, על משפטי המחץ המפוקפקים שלו ועל האזכורים התכופים למאכל האהוב על טרבולטה באירופה, "רויאל עם גבינה" - הוא מלאכת מחשבת של טראש קולנועי. ברמה הזו הוא בהחלט מבדר.
טרבולטה. שוב בקטע של מקדונלדס
עדי חזק הוא התסריטאי מהמוצא הלאומי הבלתי-ניתן-לפספוס שפיתח את הסיפור (?) המקורי של לוק בסון לסרט. הוא האחראי לדמויות המשנה עם השמות
הסוגסטיביים "פרחח סיני", "סרסור" והשיא - "דיר יאסין". אין ספק שמידה לא מבוטלת של הומור נכנסה לעשיית הסרט.הפרויקט הבא של פייר מורל הוא עיבוד ל"חולית" של פרנק הרברט. השטחיות של סרטיו מעוררת ספקות עמוקים בנוגע ליכולתו להתמודד עם יצירה מורכבת זו. מצד שני, "חולית" מכיל אלגוריה ברורה למאבק הקולוניאליסטי על הנפט, ומציב את הגיבור "הלבן" בצד ה"ערבי". האם יהיה תיקון לקארמה של מורל?