מי סופר את מסורבות הגט?

לקראת יום העגונה, שיחול בתענית אסתר (יום ה'), ובו מציינים את המצוקה של נשים עגונות ואת המאמצים הנעשים להביא לפתרונות הלכתיים עבורן, עיינתי שוב בנתונים והמספרים שהנהלת בתי הדין הרבניים פרסמה כסיכום שנת 2009

הנהלת בתי הדין התגאתה בהצלחתה של היחידה המיוחדת המסייעת לעגונות ומסורבות גט להשיג בשנה החולפת 162 גטים לנשים שבעליהן נעלמו בארץ ובחו"ל, או שסירבו לתת גט לנשותיהם. אלא שהנתון הזה די מפליא, בהינתן העובדה שביוני 2007 פרסם בית הדין כי מסקר מדעי ראשוני וחד-פעמי שנערך מטעמם עולה שישנן רק כ-180 נשים מסורבות גט ועגונות. הנתונים מפתיעים עוד יותר כאשר מתברר שבית הדין פרסם נתונים משנת 2008 שמהם עולה כי היחידה המיוחדת של הנהלת בתי הדין הצליחה להשיג גט לכ-130 נשים שבעליהן נעלמו בארץ או בחו"ל או שסירבו לתת גט לנשותיהם.

ובכן, אם היו רק כ-180 נשים מסורבות גט בשנת 2007, זה בהחלט מרגיע לדעת שבית הדין הצליח להשיג גט עבור 130 מהן בשנת 2008 והצליח להשיג לעוד 162 נשים בשנת 2009. מרגיע? בעצם מעורר כמה תהיות. הייתכן שבית הדין מהתל בנו קמעא? הסקר המדעי הגדיר מסורבות גט כמי שמחכות שנתיים או יותר לגט - והנה לאחר שבמשך עשרות שנים נספרו 180 מסורבות, תוך שנתיים צצות להן 110 חדשות? האם ייתכן כי ההגדרה של מסורבת גט לצורך ספירת "מסורבות גט" היא שונה לחלוטין מן ההגדרה של "מסורבות גט" לצורך ספירת ההצלחות של בית הדין?

המקרה של ל' בוודאי נספר כאחד מן המקרים המוצלחים של שנת 2009, מבחינת בית הדין הרבני. ישמעו הקוראים וישפטו. ל' חייתה במשך שנים רבות בזוגיות אלימה וקשה, שכללה בין השאר: ליפות גרונה מספר פעמים, איומים על חייה ופחד מתמיד ממכות הבעל. בשנת 1999 פתחה ל' תביעה לגירושין בבית הדין הרבני. בשנת 2002 חתמו הצדדים על הסכם גירושין בבית המשפט, שכלל את כל העניינים הנלווים לגירושין. הכול מלבד הגט. בשנת 2007 פנתה האישה למרכז צדק לנשים והסבירה את עצמה: "בעלי אמר שלעולם לא ייתן לי גט. כל-כך פחדתי ממנו, שרק רציתי שיעזוב אותי. זאת הסיבה שחתמתי על הסכם גירושין בלי לקבל את הגט".

בדקנו את התיק של האישה. התברר כי בית הדין הרבני שמע את טענות הצדדים, קיבל הוכחות והונחו לפניו סיכומי האישה. הבעל כמובן לא שיתף פעולה. בית הדין הוציא פסק דין בשנת 2004 ובו נכתב כי אם לא ימסור הבעל את סיכומיו, בית הדין יפסוק בעניינו גם בלעדיו. אלא שבשלב הקריטי הזה בית הדין כנראה "נרדם" או "שכח". בשנת 2007, בעקבות פניית ל' אליי, פניתי לבית הדין ודרשתי לקבל את פסק הדין שהיה אמור לצאת בשנת 2004. קיבלתי גורנישט. בינתיים פרש אחד הדיינים וההרכב התחלף.

נו מה, ההרכב החדש צריך לראות את הבעל (ולהתחיל מההתחלה...). הבעל כמובן – לא בא (למה שיבוא?). כל תחנוניי, צעקותיי ותלונותיי על כך שכבר נשמעו טענות והוכחות ונמסרו סיכומים - לא הועילו. בית הדין

בשלו – אי אפשר לפסוק דבר מבלי שהדיינים החדשים יראו את הבעל וישמעו מחדש את טענותיו. הללויה.

מבחינת בית הדין סוף טוב הכל טוב. בשנת 2009 נתפס הבעל על-ידי חוקרי בית הדין, הובא לבית הדין והסכים לתת את הגט. סיפור הצלחה – הלא כן?! ובכן, גט שניתן 10 שנים אחרי שהאישה פתחה תיק גירושין, 7 שנים אחרי שהצדדים חתמו על הסכם גירושין בבית המשפט ו-5 שנים אחרי שהוגשו סיכומים בבית הדין הרבני – אינו יכול להיחשב לסיפור הצלחה. בית הדין הצליח בסיפור הזה להשניא את עצמו על האישה, על ילדיה, ועל כל מכריה. בית הדין עמד מן הצד וגלגל עיניים מול אישה שחייתה באומללות במסכנות וייתכן שגם בחטא.

יתרה על כל זאת – אני בספק גדול אם ל' נספרה כמסורבת גט בסקר ה"מדעי" שנערך בשנת 2007. איך היא היתה יכולה להיספר? הרי באותה תקופה התיק היה סגור!

רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית, העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390