עוד שקל לטובת שכר הוגן לעובד

כמעט כל אחד מאיתנו, בדרך כלל אחת לשבוע לקראת סוף השבוע, הולך לאחת מרשתות השיווק החביבות עליו, ועושה קניות של מוצרי מזון לביתו. אנחנו משחילים מטבע של חמישה שקלים לחריץ, ומתחילים להעמיס את העגלה. ההעדפה האם לקנות את המוצרים ברשת זו או אחרת נובעת ממכלול שיקולים, לרבות שיקולי נוחות דוגמת הקירבה למקום מגורינו, חווית הקנייה, מגוון ואיכות המוצרים, וכן כן, כמובן, גם המחירים. בכלל לא מפתיע שרובנו מעדיפים לקנות בזול ולא ביוקר. אבל העדפה זו צריכה להתאזן גם מול שיקולים אחרים.

• עוד בערוץ הקריירה
  

כשאנחנו מסתובבים ברחבי הסופר, בוחנים את המוצרים והמחירים, אנו פוגשים גורם משמעותי נוסף. אלה הם העובדים המועסקים באותה רשת מרכולים. הקופאיות, עובדי מחלקות הבשר והמעדניות, הסדרנים, עובדי המחסן, אנשי השמירה והניקיון. המדובר בעובדים מן החלשים במשק, שאין להם בדרך כלל מעמד או השכלה. אלא שבשונה מן המוצרים על המדפים, אשר לכל אחד מהם מוצמד תג מחיר בשקלים, לא מופיע על דש הבגד של אותם עובדים גובה השכר המשולם להם. אנו לא יודעים האם הקופאית המשרתת אותנו בקופה מרוויחה שכר מינימום, האם לסדרן המדפים משולמת פנסיה, או האם קיזזו למחסנאי סכומים מהשכר בגין הגעה לאיחור לעבודה.

אם היינו יודעים נתון זה, ייתכן והיינו מעדיפים לשלם עוד שקל על מחיר העוף הטרי ביודענו שאותו שקל, מבטיח תנאי העסקה טובים יותר עבור הקצב המבתר את הנתח שבחרנו. אמנם אנו, כצרכנים, מעדיפים לשלם פחות עבור מוצרים או שירותים, אבל בראייה חברתית רחבה יותר, לא בטוח שהיינו שמחים לדעת שהסיבה המאפשרת לנו לשלם פחות היא העובדה שאותה רשת משלמת לעובדיה תנאי שכר ירודים, לא ראויים, או לכל הפחות נמוכים משמעותית משל הרשת המתחרה.

בימים אלה חתם שר התמ"ת, בנימין בן-אליעזר, על צו הרחבה בענף רשתות השיווק. צו ההרחבה קובע כי הוראות ההסכם הקיבוצי שנחתם בענף לפני כחצי שנה, יחולו על כל העובדים בכל רשתות השיווק בארץ. משמעותו של צו זה הינה כי עתה יושוו תנאי עבודתם של כלל העובדים בענף, תוך שיפור משמעותי של תנאי ההעסקה לעומת המצב הקיים כיום ברב הרשתות. בהתאם לצו ההרחבה יהיו עובדי רשתות השיווק זכאים לתנאים מיטיבים שונים, לרבות פנסיה מקיפה, תוספות ותק, קרן השתלמות, ואפילו משכורת 13. אין ספק, המדובר בבשורות טובות וחשובות עבור עובדי הענף, אשר מרביתם נהנו עד כה מתנאי העסקה מינימאליים.

בטרם הוצא צו ההרחבה קוים הליך של שימוע במשרד התמ"ת, בו התאפשר לכל גורם מעוניין להתנגד לכוונתו של שר התמ"ת להוציא את צו ההרחבה. ואכן, התנגדויות לא מועטות הוגשו ונידונו בטרם החליט שר התמ"ת את החלטתו. כל ההתנגדויות שהוגשו, מתחילתן ועד סופן, היו של רשתות שיווק פרטיות שונות, אשר הטענה המשותפת המרכזית שהן טענו הייתה כי אם יוצא צו הרחבה, משמעותו תהיה שיפור משמעותי של תנאי העסקתם הקיימים של העובדים באותן רשתות, מה שייקר את עלויות ההעסקה ברשת, ויביא את הרשת להעלות מחירים. מה שכביכול יביא לפגיעה בצרכן.

יותר מכך, אותן רשתות טענו שמכיוון שהרשתות הגדולות כבר משלמות כיום שכר ותנאים עדיפים לעובדיהן, בעוד שהרשתות הקטנות אינן עושות כן, הרי שהפער בעלויות השכר הוא כביכול המאפשר לרשתות הקטנות להתחרות מול הרשתות הגדולות ולהציע לצרכן מחירים נמוכים יותר. בקיצור – הטענה הייתה: תנו לנו להמשיך לשלם לעובדינו פחות מאשר הרשתות המתחרות, ואז נוכל להמשיך להציע מחירים נמוכים ומבצעים אטרקטיביים ללקוחות.

למרבה השמחה, טענה זו לא נתקבלה ולא הביאה את שר התמ"ת להימנע מהוצאת צו ההרחבה. לו הייתה טענה זו מתקבלת, הרי שהיינו מנציחים את תנאי ההעסקה הירודים של עובדי אותן רשתות לדיראון עולם. דווקא הוצאת צו ההרחבה היא שתאפשר עתה תחרות הוגנת בין הרשתות, שכן אם כולם יצטרכו לשלם אותו שכר ראוי ואותם תנאי העסקה ראויים לעובדיהן, אזי גם התחרות בין הרשתות תתקיים בתנאים שווים והוגנים, ולא על גב עובדיהן.

תחרות הוגנת היא דבר חשוב, אבל גם הבטחת שכר הוגן ותנאי העסקה ראויים, המכבדים את העובדים המשתכרים מעמל כפיהם, חשובים הם לא פחות. אם אכן בפעם הבאה שנקנה באותה רשת פרטית החביבה עלינו, נדרש לשלם עוד שקל על מחיר העוף, דומני כי בידיעה שאותו שקל לא ישמש להגדלת קופת הרווחים של בעלי אותה רשת, אלא למימון תנאי העסקה משופרים לעובדיה, דיינו.