דעיכתו של נאור ישראלי

אירועים רבים בחזית הבינלאומית ובזירה הפנים ישראלית מובילים לכדי הכרה בלתי מחמיאה שבשנים האחרונות הישראלי הנאור דועך והשפעתו על החברה הישראלית מתמעטת.

העדויות לכך מגיעות מכיוונים שונים: ההשכלה הגבוהה מידרדרת וההישגים החינוכיים דלים; הצדק החברתי מקורקע כששליש מילדי ישראל חיים בעוני, והפערים החברתיים הם מהגדולים במערב; הרשות השיפוטית בקרב הישרדות להגנת כבודה ועצמאותה; בעולם היהודי התקפות בוטות כלפי יהודים שהפטריוטיות שלהם פרו-ישראלית אך אנטי-לאומנית; היחס למיעוט הערבי הורע והאפליה כלפיו מחמירה; דברי הסתה מושמעים כלפי מהגרי העבודה, כאילו מהם ומילדיהם יבואו על ישראל מחלות גוף ואיומים קיומיים; בתקשורת ההמונים ה"אח הגדול" מתרווח והשידור הציבורי מושנק; ומבחינת המעמד הבינלאומי, גם ללא דו"ח גולדסטון, מדיניות הנצחת הכיבוש מכתימה את ישראל כמשטר אפרטהייד בלתי מוסרי ובלתי נסלח.

יש תשתיות תיאורטיות רבות שיכולות לבטח להסביר את הגורמים שהביאו לדעיכתו של נאור ישראלי, אבל דומני שהעניין קשור בראש ובראשונה לשאננים בציון שחתכו במו ידם את ענף מושבם: ישראלים בעלי עמדות נאורות שחדלו להציג בלהט את הישגיה של הנאורות וללחום על יתרונותיה הרבים בהשוואה לחלופותיה – בתרבות הבורות והאמונות התפלות, בדתיות הקנאית והמסתגרת ובאתנוצנריות הלאומנית והכוחנית. במילים אחרות, כשהשקפות עולם ואידיאולוגיות חברתיות אינן מוצגות, מופצות ומוגשמות בלהט וברמה – סופן שהן מאבדות את חיוניותן, וחותמן נמחה ממרחשת התרבות ומדיוקן האומה.

דוגמה לשאננות הנאורים בציון מתגלמת בהפקרת מעגלי התרבות והתקשורת להגיונות הרלטיביזם, המיסחור והרייטינג. בשיח האקדמי שעוסק בתרבות גברה ידה של האג'נדה הפוסטמודרנית וכמעט שאין בנמצא הוגים שמתייצבים למען יתרונותיה המובהקים של התרבות הנאורה.

עד כדי כך רב האבסורד, שבשם רעיונות הרב-תרבותיות ניתנת ההכשרה לעמדות בלתי סובלניות ואנטי דמוקרטיות, שאם רק יצברו את הכוח הדרוש להן, ישליטו על הכל מדיניות שתחשיך באחת את חופש המחשבה והביטוי ואת זכויות האדם והאזרח.

כך גם במאבק על איכות תקשורת ההמונים: במקום שכדברי עמנואל הלפרין, נדבוק בהבחנה ברורה בין "תרבות שמרחיבה את הדעת לבידור שמסיח אותה" – ומכאן נחיצותו של שידור ציבורי דומיננטי ואיכותי – הציבור משלים עם השתלטות מוחלטת של תרבות הרייטינג ופריחת תוכניות הראליטי הירודות. "לחם ושעשועים" למותשי הראליטי הממשי.

דעיכת הנאורות מתגלה גם במערכת החינוך הממלכתית ובהתכווצותה הדרמטית. בשנת 1953 בוטלו הזרמים האידיאולוגיים בחינוך החילוני, אך נותרו על כנם זרם החינוך הממלכתי-דתי והחינוך החרדי. במקום להותיר את החינוך הממלכתי ללא חזון רעיוני וערכי, המעט שהיה צריך לעשות הוא להבנות אל תוך החינוך הממלכתי – על זרמיו החילוני, הדתי-לאומי והערבי – את חזון הנאורות המודרנית.

כך אפשר היה לשלב לצד הוראת היהדות, הציונות ותרבויות המיעוט הערבי את חזון הנאורות, וזאת כדרך המלך למדינה משגשגת ולדמוקרטיה הוגנת ומתוקנת. ברוח זו הייתה ליבת הלימודים המשותפת כוללת את מורשת המדע והדמוקרטיה של הנאורות ואת גיבורי התרבות שלה.

אפשר היה להתחיל מחלוצי הנאורות במאות ה-17 וה-18, אשר מול רודנות הדת והמלוכה העמידו את היסודות לחופש המחשבה והמחקר המדעי, לכבוד האדם ולמשפט הטבעי, לדמוקרטיה פלורליסטית וסובלנית, לאוטונומיה של הפרט, לצדק חברתי, ולשוויון ואחווה בין הבריות.

מכאן אפשר היה להמשיך אל גיבורי נאורות נוספים שמילותיהם ומעשיהם מסמנים לנו עד היום את הגיונות המאבק לשוויון בין המינים, לשלום עולמי, לחיסול הגזענות, לביסוס הזכויות האזרחיות והחברתיות, ולמיגור משטרים טוטליטריים מימין, משמאל ומן הפונדמנטליזם הדתי.

אילו עשינו זאת, סביר שהחינוך הממלכתי-כללי היה שומר על כוחו ועל אורו, שהחינוך הממלכתי-דתי היה נשאר נאמן לחזון הציונות הנאורה ונמנע מהתחרדלות, שהחינוך הערבי לא היה מופקר אל זרועות התנועה האיסלאמית, שהחינוך החרדי היה משתלב בממלכתיות הישראלית, ושמדינת ישראל היתה מככבת היום במרום ליגת המדינות המפותחות ולא מדשדשת בתחתית הטבלה ומחזרת על פתחיו של ארגון ה- OECD.

ברוח דבריו של השופט אהרון ברק, "שהדמוקרטיה זקוקה לנו שנשמור עליה כדי שתוכל לשמור עלינו", כך גם הנאורות זקוקה לתחזוקה יום יומית נחרצת ונמרצת. אין היא חזון תרבותי מובן מאליו וגם לא מציאות רווחת, אלא הישג כלל אנושי אדיר ודי נדיר. הרוצים ליהנות מפירותיה, ראשית יקראו לה בשמה המפורש, יתייצבו לימינה ויפעלו להגשימה. משמיים היא לא תבוא.