מתקפה מנומנמת
אלבומה החדש של "מאסיב אטאק" מוכיח שמו ג'ינסים קרועים ו-MTV, לא כל מה שהיה חדשני בניינטיז עדיין תקף. אפילו הופעות אורח נוצצות לא מצליחות להציל אותו מתרדמה
קודם כל, שיהיה ברור: מאסיב אטאק הם ענקיים בתחומם, אנשי מקצוע מיומנים וחלוצי סאונד וסגנון. הם התוו את הדרך עבור לא מעט הרכבים שראו בחבר'ה מבריסטול (ובעיקר באלבומים "Blue Lines" ו-"Mezzanine") את האורים ותומים של הטריפ הופ.
כמו כן, בשנות ה-90 הם שדרגו את חווית חדר המיטות של דור שלם בזכות טראקים אפלוליים שהיוו מוזיקת רקע לאקטים אפלוליים גם כן. אבל מאז עברו שני עשורים, ומה שנחשב אז חדשני ומקורי נראה ממרחק הזמן קצת פחות חד בקצוות ואפילו טיפה תמוה, ממש כמו MTV, ג'ינסים קרועים או תמונות שחור-לבן של זוגות מתנשקים בגשם.
האלבום החדש. לא משמעותי, חדשני או מעניין
הפעם האחרונה שרוברט דל נג'ה (3D) וגראנט מיטשל (דדי G), אנשי הסאונד שמאחורי ההרכב, ניסו להוכיח את רלוונטיותם, הייתה ב-2003, עם אלבום די איום שעלה להם בנאמנותם של כמה מעריצים מושבעים. ובעוד ש-"Heligoland" אלבומם החדש, רחוק מלהיות קטסטרופה – הוא רחוק באותה מידה מלהיות משמעותי, חדשני או לפחות מעניין.
מה שדווקא כן מעניין הוא אנסמבל הכוכבים המרשים המתארח כאן, כזה שיגרום לילד האינדי המצוי לרייר מרוב ציפייה, עם דיימון אלברן ונציגים מלהקות כמו "אלבו", "TV on the Radio" ו"מאזי סטאר". אך גם אלה, מסתבר, לא מספיקים כדי ליצור תמהיל מעניין של הפקה וקולות מוכרים. הקטע "Flat Of The Blade", בליווי קולו הבלתי ניתן לפספוס של גאי הארווי סולן "אלבו", מנסה להיות אתגר אמנותי, אך הוא למעשה קטע חופר ומתיש מן ההתחלה."Paradise Circus" עם הופ סנדובל המקסימה מ"מאזי סטאר", גם לא מצליח לחבר בין הקול המרחף והמלטף לבין הביט המנומנם. הוא בעיקר מעורר חשק לשמוע אותה באלבום הסולו החדש והחורפי שלה. אפילו השת"פ המסקרן עם אלברן, "Saturday Come Slow", לא נוגע בשיאים.
מאסיב אטאק. מצב מגננה (צילום: Warren du Preez & Nick Thornton Jones)
מובן שגם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום, ויש כאן כמה יציאות טובות, כמו "Splitting The Atom" (שכבר הופיע ב-אי.פי בעל אותו שם ששוחרר לפני מספר חודשים), שמצליח לשכר בזכות קצב רית'ם אנד בלוז וקולו העמוק והכואב של הוראס אנדי, שותפם הוותיק. גם "Pray For Rain", בשיתופו של טונדה אדבימפ מ"טי וי און דה רדיו", מצוין ואפקטיבי. "Atlas Air", בו שר דווקא דל נאג'ה, הוא סיומת של אסיד פסיכדלי מסעיר ובולט, במיוחד באלבום קצת רדום ודי מייגע.
נורא מפתה להיכנס להשוואות לאחות הקטנה מבריסטול, פורטיסהד, שהוציאה לאחרונה גם היא אלבום קאמבק אך הצליחה להרשים את המעריצים והמבקרים כאחד. מפתה, ועם זאת לא ממש הוגן: בין חברי פורטיסהד לא היו אפילו חצי מ"חילוקי הדעות האמנותיים" שעברו על מאסיב אטאק מאז ימי הזוהר. תוסיפו לכך את אובססיית השליטה ההפקתית הידועה של D3 וההסתבכות המביכה שלו עם החוק: לא חסרות נסיבות מקלות על אי הצלחתו של נסיון הקאמבק השני. מה שבטוח, הם כרגע בעיקר במצב מגננה.
לפנייה לכתב/ת 
