מותו של מעצב מקאברי: על היצירה של מקווין

התאבדותו של אלכסנדר מקווין החסירה מעולם האופנה מעצב פורה וייחודי שיצר בתצוגות ובקולקציות שלו עולם אפוקליפטי ואפל אבל גם פנטסטי ויפהפה. רויטל מדר מסכמת

רויטל מדרפורסם: 14.02.10 , 14:50

התאבדותו הפתאומית של המעצב אלכסנדר מקווין בחמישי האחרון אירעה באותו יום שבו נורתה יריית הפתיחה של שבוע האופנה של ניו יורק. המקריות הסמלית הזאת מדגישה את הפער בין הזמניות של האופנה כפי שאנחנו מכירים אותה לבין יצירתו של מקווין. שבוע האופנה בניו יורק, כמו יתר שבועות האופנה, מבטא את המרדף הכושל של התעשייה אחרי חידושים. התצוגות מוציאות לעולם כל כך הרבה פריטים שעדיין לא נראו, עד כי העונה הקודמת – שלרוב עדיין לא הגיעה לרחובות – הופכת למשהו שאבד עליו הכלח. מנגד, ביצירתו של מקווין עובר כחוט השני הלך רוח אופייני, שניכר בתצוגות ובקולקציות של המעצב זה למעלה מעשור.

שונה באופן עקבי

למרות החוט המקשר הזה, קשה להכיל את העושר של מקווין. כל תצוגה ועונה שלו נראות שונות לחלוטין מאלה שקדמו להן, וחלק מהתצוגות אף זכו לאלמנטים שהפכו אותן לבלתי נשכחות ממש. כזו הייתה למשל ההולוגרמה של קייט מוס שסיימה את תצוגת סתיו-חורף 2006 של מקווין. לאותו מופע קדמו שתי עונות שקטות למדי של המעצב, שעוררו את החשש שמקווין חדל להיות מקווין. ההולוגרמה של מוס השכיחה את החששות ההם והוכיחה עד כמה היטיב המעצב להבין את הרגע, כמו גם את מעמדה המיתולוגי של מוס, שחורג בהרבה מדמותה הממשית.

בראיון שהעניק לפני תצוגת אביב-קיץ 2010 סיפר מקווין שהעניין שלו באופנה מסתכם בגילוי, שהוא מעוניין לייצר בגדים שיותר שיהיו חלק מאדם, ולא חלק ממלתחה. ימים ספורים אחר כך הוא התעלה על עצמו עם הקולקציה "האטלנטיס של אפלטון": עם שמלות רבות והדפסים עמוקים שלא נותנים לעין לנוח, בתוך אווירה קודרת ועתידנית, שלא ברור היה אם עניינה סוף העולם או האימה של ראשיתו. הוסיפו לבלבול מצלמות הענק שהוצבו על המסלול כמו שתי מסילות רכבת, וליוו את התנועה של הדוגמניות. אלה דאגו שהתצוגה תשודר בשידור חי, ותעביר את שמתרחש על המסלול לקהל הרחב. לא היה זה עניין של מה בכך עבור מקווין. מי שתקף בקולקציות שלו את בית המלוכה ואת החברה האריסטוקרטית הבריטית, מי שהצליח ליצוק מכל נושא, קלאסי ככל שיהיה, גם צדדים נעימים פחות, כאלה שנתפסים כסוטים או שוליים לחברה, הצטער רבות על כך שהאופנה שהוא יוצר ומציג מוגשת רק לאליטה של עולם האופנה והתרבות. השידור החי שיחרר את האחיזה של הקהל המצומצם הזה בעבודתו.

הקוטור של הפאנק

במשך שנים רבות מקווין נתפס כילד הרע של האופנה. הוא שנא את הכינוי הזה וסירב לקבלו. אפשר להבין זאת, שכן הילד הרע הוא זה שפועל רק נגד אחרים, ללא תוכן משל עצמו. נוסף על כך, אותו ילד תופס עמדה ברורה של בעד ונגד. מקווין, לעומת זאת, סרב לבחור צד. הקולקציות שלו עסקו בנושאים לא פשוטים בלשון המעטה (זכורה במיוחד תצוגה שנקראה "אונס בהרים"), והדוגמניות קיבלו טיפול יוצא דופן, שכלל בתצוגה אחת איפור ששיווה להן מראה של נשים מוכות, ובאחרת מה שנראה כמו רסן אורתודנטי על השיניים. אבל בתוך הקדרות הזו הצליח מקווין להישאר לא מוחלט. הוא התנכר ליופי, אבל הניכור הזה זימן אסתטיקה חדשה. הוא הרבה בביקורת על החברה הגבוהה, אבל זו נבעה גם מסוג של הערצה.

את הדואליות הזו אפשר לאתר גם בעובדה שהוא החל את דרכו בתפירת חליפות לשכבות הגבוהות ביותר של החברה, והטכניקה שרכש באותן שנים מוקדמות לא עזבה את המסלול שלו לעולם. לכן, גם כאשר התריס כנגד "המראה החדש" של דיור משנות החמישים או כנגד החליפות הנצחיות של שאנל, הוא עשה זאת ביד מיומנת. אפילו כשהעלה על במה דוגמנים ודוגמניות שנראו כמו הילדים האבודים של הפאנק, זכו אלה לתפירה עלית שכאילו ערערה את החוקים הנוקשים של ההוט קוטור.

המוות היה שם

בתוך תעשיית האופנה, מקווין היה בהחלט קול אחר. עובדה זו נראתה גם בשבוע האופנה האחרון במילאנו, שבו סירבה הקולקציה שלו לקבל על עצמה את המגמות שאפיינו את בתי האופנה האחרים. במקום בטרנדים התעניין מקווין ביצירת רגעים של אופנה, כאלה שנשענו על הרגע הנוכחי אבל גם על מבט-על גבוה יותר. כך למשל, ברור היה למקווין שכל ניסיון לייצר קולקציות שקטות יותר בעת מיתון יוביל לגסיסה ולדעיכה. זאת מפני שדווקא בעתות קושי יש לכולנו המון מציאות, ולא מספיק פנטזיה. מעניין שבתוך אותה פנייה לפנטזיה, המוות נכח תמיד בעבודתו. הוא נמשך למקאברי, אבל לצידו גם לרומנטיקה, שנוכחת בכל אחת מהעבודות שלו, גם אלה ששואבות את השראתן מתרבות הפאנק. מקווין הבין שכל התנגדות לקיים נשענת על שאיפה לעולם אחר, אוטופי, אבל סירב להגשים את האוטופיה הזאת על המסלול, וחיזקה במקומה את ההתנגדות בהישענותו על טונים אפלים.