כשאין משפחה, כשאין ילדות. מסע של עצב ותקווה
"אמא מעולם לא חיבקה אותי, אני לא זוכר גילוי חיבה או ליטוף. בחיי נשזרו מטחי קללות, השפלות, ניצול ואלימות. את הבית האמיתי שלי מצאתי רק בגיל 16, אצל מריומה. היום, במקום לדוש בסבל שלי, אני עוזר לאחרים". מיוחד ליום המשפחה
היום אתם מציינים את יום האם, או אם להיות פוליטיקלי קורקט, את יום המשפחה. בטח כמו כולם הרמתם טלפון מבויש לאמא ואמרתם לה שאתם אוהבים אותה, שלחתם לה זר פרחים או כל מחווה קטנה אחרת של תשומת לב. אני לא. לפחות לא לזו שילדה אותי. אמא שלי היא לא באמת משפחה.
קוראים לי שי, אני בן 23, חי כבר 7 שנים בבית השאנטי. היום, אמא שלי היא מריומה והמשפחה שלי היא עשרות הנערים שבבית, שאותם אני אוהב כאחים. קחו נשימה עמוקה והצטרפו אלי למסע בזמן, מסע של עצב ותקווה – בחזרה לילדות.
כשאין ילדות
אני לא זוכר מתי בדיוק הבנתי לראשונה שכך משפחה לא אמורה להיות, שלא כך אמורה אמא אוהבת להתנהג כלפי בשר מבשרה. לצערי, חלחלה בי ההכרה בגיל צעיר מאוד. נולדתי בעיר ממוצעת באזור המרכז, הורי התגרשו כשהייתי תינוק ואת אבי מעולם לא הכרתי. בילדותי התגוררתי בתחילה אצל סבתי ואחר כך עברתי להתגורר בחזרה עם אמי וילדיה החדשים. אך לא משנה היכן הייתי - לאורך כל הדרך, נשזרו בחיי מטחי קללות, השפלות, ניצול והרבה אלימות.
לא היתה לי ילדות. זה כואב לי לחשוב על זה, אבל זו האמת – תמיד הייתי השונה. כילד לא היו לי משחקים ובובות, לא קנו לי מתנה, לא הבאתי חברים הביתה ולא שיחקתי בגן השעשועים. אמא שלי מעולם לא חיבקה אותי, אני לא זוכר כל גילוי חיבה או ליטוף. הייתי הכבשה השחורה של הבית, ילד לא אהוב.
אם מפתח היה נעלם בבית – אז שי בטח איבד אותו, אם נגמר המילקי במקרר – זה שי שאכל אותו. הייתי האשם המיידי לכל דבר רע שקרה בבית וזה הוביל בסופו של דבר לאלימות. בגיל 6, כששבתי לראשונה מכיתה א' ולא הצלחתי להתמודד עם תרגיל פשוט בחשבון, מצאתי את עצמי עומד עירום בתוך האמבטיה כשאמא מכה אותי בחוזקה עם מקל של מטאטא.
החיים תחת איום האלימות, הסטירות החזקות, הסירים שעפו באוויר והצלפות החגורה הפכו דבר שבשגרה. לא הכרתי משהו אחר. במקביל, הפכתי ל'עובד הפיליפיני', לעבד של המשפחה. אמא הכריחה אותי להתבגר, גזלה ממני את הילדות לטובתה שלה כשהיא ממנה אותי לאחראי על שלומם של שני ילדיה, התינוקות הקטנים. כך, בגיל 11 הייתי מאכיל ב–2 לפנות בוקר את הילדים וכמה שעות אחר כך הולך לבית הספר. בגיל 12 קילחתי ורחצתי לבדי תינוק בן פחות משבוע. עם חברים מבית הספר לא יכולתי להיפגש כי הייתי צריך להחזיר את הילדים מהגן, וממסיבת הסיום של כיתה ח' נעדרתי כי אמא הכריחה אותי לשמור עליהם כשהיא ובעלה יצאו.
עם השנים הפכתי לאבק. הרגשתי קורבן, ריחמתי על עצמי ואיבדתי את החשק לחיות. אמא הורידה לי את הביטחון העצמי, תמיד אמרה לי שאני זבל ואפס וכלום לא ייצא ממני. לפעמים אפילו האמנתי לה. אבל משהו הציק לי מבפנים כל הזמן, בתוך תוכי לא האמנתי שאני באמת אפס, היתה לי תקווה שהחיים שלי ישתנו, שאני אצליח בחיים, שאתפתח.
ואז החלטתי שמגיע לי יותר, החלטתי להתחיל לחיות. בגיל 16 אזרתי אומץ וביקשתי מהעובד הסוציאלי לבדוק עבורי חלופה למגורים בפנימיות. הוא לקח אותי לבקר בפנימייה, אך כשחזרתי הביתה אמא חיכתה לי בפתח הבית עם החגורה ו'פיצצה' אותי במכות, כי איחרתי לקחת את הילדים שלה ושל בעלה מהגן. לא התייאשתי.
שבועיים אחר כך, ב-26.6.03, ב-23:00, שלח אותי העובד הסוציאלי במונית והגעתי לבית השאנטי. בפעם הראשונה בחיי קיבלו אותי בזרועות פתוחות. במקום אמא עם חגורה המתין לי על המפתן מדריך, הציע לי לישון, לשתות, אפילו הכינו לי אוכל – בחיים לא הכינו לי אוכל לפני זה. נשארתי שם, בבית השאנטי, מבקש לבנות את הביטחון והאמון שלי מחדש. אחרי שבוע נפגשתי עם המלאך שלי – עם מריומה, שהבטיחה לשקם את הביטחון והאמון שלי – וקיימה. עוד אז, מהמקום הנמוך ההוא שהייתי בו, הבטחתי לעצמי וגם לה, שביום שאסיים את התהליכים שלי אקדיש את חיי לסייע לנערים כמוני.
הילדות היא סיפור שהיה
עברתי עם מריומה והצוות מסע קשה של 6 שנים. מריומה הגשימה לי חלומות, האמינה בי, השקיעה. את יום ההולדת הראשון בחיי חגגה לי מריומה בגיל 17. מאז ועד היום, אני זוכה לימי ההולדת הכי משמחים בחיים שלי. הרגשתי שאלוהים שלח לי מלאך, מישהו שיעלה אותי על דרך המלך והיא עשתה את זה בעזרת האמון שלה בי. היא אמא שלי לכל דבר.
עם לא מעט קשיים השלמתי 12 שנות לימוד, סיימתי את בחינות הבגרות ושירתי בצבא. אני כבר לא מרגיש אפס. עברתי תהליך, למדתי, התבגרתי, הובלתי את השינוי בחיים שלי – היה לי הכוח לצעוק שמגיע לי יותר וניצחתי. אני לא מרגיש קורבן ולא מרחם על עצמי. מבחינתי הילדות היא סיפור שהיה בעבר, בעוד שהיום אני נמצא היכן שטוב לי.
במקום לדוש ולשקוע בסבל של העבר שלי, אני משקיע את חיי בעזרה לאחרים, בדיוק כפי שאחרים עזרו לי. אני מדריך בבית השאנטי ומאושר מהתפקיד הזה. זהו בית ספר לחיים ואני לומד בו מדי יום, עובד עם בני נוער שנמצאים במקום בו אני הייתי ומסייע להם למצוא את דרכם מחדש. כל ילד שעובר בדלת הופך לחלק מהמשפחה שלי.
אני רוצה לתת עצה לכל קוראי הטור הזה: בחרו בחיים ולא בהרס. היום אני מבין מה המשמעות האמיתית של משפחה. משפחה חייבת לתת חום, אהבה וחמלה. מצאתי את זה בבית השאנטי ויש לי היום משפחה.
לפנייה לכתב/ת 
