אבוריג'ינים: מאבק לחירות הילידים האוסטרלים

המשוררת ופעילת זכויות האדם האוסטרלית ג'ודית רייט (Judith Wright) כתבה בשנת 1973 את השיר "שני זמני חלום", שבו נאמרו המילים הבאות:

"אני צאצאית לכובשים ואתם צאצאים לנרדפים. נאנסתם בידי רום, חוקים זרים, קדמה וכלכלה. האם אני, אתם וארץ שפעם נאהבה ואוכלסה על ידי שבטים ועצים, נגזרנו לכליה בידי סוחרים ובעלי מניות זרים וחסרי פנים?"

ג'ודית נגעה בפצע הרגיש ביותר של האומה האוסטרלית, חיסולה הכמעט מוחלט של תרבות בת 40 אלף שנים, תרבות עתיקה ועשירה של מאות שבטים-עמים שחיו בכל רחבי אוסטרליה. הם חיו בהרמוניה כמעט מושלמת עם האדמה והטבע, אך נרמסו באחת וכמעט נכחדו בידי מהגרים אירופים שהחלו ליישב את אוסטרליה בשלהי המאה ה-18.

לכנות את התושבים המקוריים של אוסטרליה בשם הכללי אבוריג'ינים זה סוג של עוול לתרבות שיש עדויות לקיומה באוסטרליה במשך עשרות אלפי שנים. מבט במפת השבטים-עמים חושף מאות קבוצות אתניות, שכל אחת ואחת מהן היא עולם ומלואו. כ-500 שבטים-עמים פזורים על פני היבשת הענקית הזאת, לכל אחד מהם טריטוריה משלו, שפה, שמות, מנהגים, טקסים, לבוש, קודים חברתיים ושאר סממנים ייחודיים.

מצבם דור העתיד של האבוריג'ינים לא השתפר דיו (צילומים: אסתל טסטסה)

שני אחוזים מכלל תושבי אוסטרליה

על פי הערכות גסות ולא מדויקות חיו באוסטרליה של לפני הגעת האדם הלבן כשני מיליון ילידים. כיום מספרם עומד על כ-460 אלף בלבד, והם מהווים כשני אחוזים מכלל תושבי אוסטרליה. חלק מהקבוצות האתניות שלא התערו עם הלבנים מונות פחות מ-400 איש, אחרות מונות כמה אלפים, הרוב המכריע של התושבים האבוריג'ינים נטמע בחברה המערבית, ונראה שחלק ניכר מתרבותם העתיקה אבד לעולמים.

בני הדג'בוגאנג'דג'י (Djabuganjdji) חיו בצפון-מזרח קווינסלנד, באזור שבין קיינז לפורט דאגלס של ימינו, בין יערות הגשם במערב והאוקיינוס השקט ממזרח. ריבוי הגשמים באזור ופוריות האדמה הקנו לו את השם "גן העדן" בשפתם.

רוב בעלי החיים באזור היו מקודשים לאבוריג'ינים, כשלכל חיה תפקיד וסמל בהתפתחות האדם מיום היוולדו ועד מותו. לכל חיה ולכל צמח הייתה משמעות תרבותית וערכית. הטבע כולו על מרכיביו הוא חלק מזמן החלום - התורה שבעל פה המכילה, בין השאר, את סיפורי הבריאה, את המיתוסים וההסברים על מהות הקיום והחוקים שיש לקיים כדי לשמור על העולם לדורות הבאים.

רוב התושבים נטמע בחברה המערבית, אך חלקם דבקים במסורת בכל כוחם

ג'יימס קוק נחת בחופי קווינסלנד של ימינו בשנת 1770. קוק תיאר ביומניו אנשים שתרבותם והשקפת עולמם שונות מההשקפה האירופית. הם ענווים, מסתפקים במועט ונטולי חמדנות. יש להם כל מה שהם צריכים, ומנקודת ראותם הם מאושרים.

מאז הגעתו של קוק לחופי מזרח אוסטרליה הוקמו בה ערים רבות, כמו סידני, ניוקאסל, קופס-הארבור, בריסביין, באנדברג, גלדסטון, מקיי, טאונסוויל וקיינז. הפריחה הלבנה של הארץ הדרומית, נשוא חלומם של הרפתקנים ומקום כליאתם של אסירים, הייתה על חשבון האבוריג'ינים.

הלבנים לא היו אבותיהם של האבוריג'ינים

במפגשיהם הראשונים עם האירופים נבהלו האבוריג'ינים כל כך ממראם הלבן של האנשים ומהסוסים הגדולים שעליהם הם רכבו, עד שהיו בטוחים שמדובר באבותיהם ששבו אל האדמה כדי להעניש ולתקן את דרכו של הדור הנוכחי.

הלבנים לא היו אבותיהם של האבוריג'ינים והם גם לא הפסיקו להגיע, ובמהרה בנו נמלים והביאו עמם סחורות ובעלי חיים לא מוכרים שהפירו מידית את האיזון האקולוגי העדין באוסטרליה.

המתיישבים החדשים מדדו וסימנו שטחים, כרתו עצים ללא בקרה, הקימו סכרים, הסיטו נחלים, בנו בתים בסגנון אירופי, תחמו שטחים בגדרות והביאו עמם כלבים אימתניים כדי לשמור על השדות שתוצרתם הייתה קריטית להמשך ההתיישבות החלוצית.

יש להם כל מה שהם צריכים, ומנקודת ראותם הם מאושרים

יישובה של קווינסלנד בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 היה מהיותר אלימים באוסטרליה. בני הדג'בוגאנג'דג'י נדחקו מאדמתם ומאזורי המחיה שלהם. כל ניסיון שלהם להתעמת עם הלבנים או לחצות את הגדרות נתקל בתגובה אלימה של ירי.

המשך התפשטות האדם הלבן מערבה לפנים היבשת הביא את בני השבט לחרפת רעב ולסף כליה. רבים מהם נאלצו לעבוד עבור הלבנים בעבודות דחק ובשכר זעום שאפשר להם לקנות מעט מזון שעד לא מזמן היה בשפע, וכיום הוא בידיהם של מתיישבים זרים.

חלק מבני השבט פשטו על חוות של לבנים במטרה להשיג מזון. בלית ברירה הם תקפו מתיישבים אירופים בחניתות ובקרדומים. התגובה הלבנה לא איחרה לבוא. התושבים הלבנים יצאו למסעות נקם אכזריים, פשטו על כפרים ומקומות ריכוז אבוריג'יניים וירו ללא הבחנה בכל מי שנקרה בדרכם עד כדי חיסול מוחלט של כפרים. בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 הוגדרו חלק מהאבוריג'ינים באוסטרליה כחיות שמותר לצוד רק לשם הנאה ושעשוע.

לבוש מערבי וחינוך נוצרי

הצלה מסוימת הגיעה מכיוון לא צפוי - הכנסייה. ארגונים דתיים החליטו "לתרבת" את האבוריג'ינים שנותרו, ולשם כך הוקמו מיסיונים באזורים רבים ברחבי אוסטרליה. האבוריג'ינים, בעיקר הצעירים שביניהם, הובאו למיסיונים, שם הם קיבלו לבוש מערבי, מקום מגורים, מזון וכמובן חינוך נוצרי אדוק.

במרכזי תרבות אבוריג'יניים ניתן לראות תמונות וסרטים מלפני 100-80 שנה המתארים את החיים במיסיון. הקבוצות הנוצריות הצילו ללא ספק אבוריג'ינים נוספים מחרפת רעב וממחלות, אך באותו הזמן שבו ניצל גופם נלקחו מהם שפתם, מנהגיהם, לבושם, הרגליהם ובעיקר נלקחה מהם נשמתם. מספרם של בני הדג'בוגאנג'דג'י פחת דרמתית, וכיום יש פחות מ- 2,500 מהם. עד לפני כ-50 שנה רק כמה עשרות מבני השבט ידעו לדבר בשפת אבותיהם.

במרכז התרבות טג'פוקאי מתקיימים מופעי תרבות מהמסורת ההאבוריג'ינית

במהלך המאה ה-20 לחץ ציבורי על השלטונות הן מצד פעילי זכויות אדם והן מצד האבוריג'ינים חולל שינוי. לאבוריג'ינים הושבו חלק מאדמותיהם, וכיום כניסת אדם לבן לטריטוריה אבוריג'ינית מחייבת הסכמה והיתר של הבעלים. הלגיטימציה לתרבות האבוריג'ינית תפסה תאוצה, ובסיוע ממשלתי ובעזרתם של ארגונים ציבוריים הוקמו מרכזי התרבות בכל רחבי אוסטרליה, שבהם ניתן להיחשף לתרבות האבוריג'ינית במלוא הדרה.

טרבור (Trevor) הוא בן לאישה לבנה ולאב מבני הדג'בוגאנג'דג'י. הוא פועל נמרצות למען זכויות בני עמו ומבלה את רוב זמנו במרכז התרבות טג'פוקאי שבקרבת העיר קיינז. טרבור מספר בשמחה על תהליך הכנת הגירי-גירי (דידג'רידו - העשוי גזע או ענף חלול של עץ), ועל משמעות העיטורים שמופיעים עליו.

טרבור, בן לאישה לבנה ולאב דג'בוגאנג'דג'י. הוא פעיל זכויות למען בני עמו

הוא מדגים הטלת בומרנג במקצועיות רבה ומצייר ציור על בומרנג, כל זאת תוך כדי סיפור ההיסטוריה, המיתוסים והאגדות של בני עמו, כגון חשיבות הנחש בהתפתחותו של הגבר ועל חשיבות הקנגורו והוולאבי בהתפתחות האישה.

במרכז התרבות טג'פוקאי הסמוך לקיינז מוצגים חפצי אמנות רבים, ציורים וכלי נשק, יש מיצגים אור-קוליים, פינת רפואה המבוססת על צמחי מרפא וחנות מזכרות קטנה.

גם קולין עובד במרכז טג'פוקאי. הוא שחקן-אמן, הרוקד ריקודים מסורתיים, מספר את זמן החלום במיצגים אור-קוליים ומספר את סיפורו האישי. בסיום יום העבודה הוא ממהר לביתו, שם הוא חי עם אשתו ושלושת ילדיו. הילדים, הוא מספר, לומדים בבית ספר רגיל בשפה האנגלית, אך הם לומדים גם שפה והיסטוריה של בני הדג'בוגאנג'דג'י. זמנים חדשים באוסטרליה.

בומרנגים מעוטרים בסמלים תרבותיים מוצגים במרכז התרבות טג'פוקאי

גורלם של תושבי טסמניה המקוריים היה גרוע בהרבה מזה של תושבי קווינסלנד. עד שנת 1798 חיו בטסמניה כ-10 אלף ילידים. חוקים מפלים, גזל אדמות ורצח המוני הביאו לירידה חדה במספרם. ניסיונות מאוחרים להציל את בני העם הטסמני נכשלו.

רוב הטסמנים מתו מרעב, ממחלות ובעיקר מייאוש. הטסמנית האחרונה, טרוג'ניני, נפטרה בשנת 1876. הבריטים חשבו שהטסמנים מהווים את החוליה החסרה בהתפתחות האדם, והשלד של הטסמנית האחרונה הוצג במוזאון בלונדון במשך 100 שנים. לאחר לחץ ציבורי כבד הוחזר השלד לטסמניה, נשרף ואפרו פוזר בים. כבוד אחרון לעם שנכחד.

• הכתבה פורסמה בגיליון פברואר של הירחון "טבע הדברים"
  

• לקבלת הצעה להטבות מיוחדות