שמו הולך לפניה: בגליל עם אלכסנדרה זייד

"השם הזה הוא הרבה עבודה‭,"‬ מודה נכדתו של מקים ארגון "בר גיורא" ו"השומר" אלכסנדר זייד, שנרצח על גבעות שייח' אבריק. "אנשים זוכרים אותי ולא בזכותי, אלא בזכות זכרו של סבא שלי. לפעמים אני רוצה להיות כמו כולם. מצד שני יש הרבה כבוד ותהילה בהשתייכות למשפחת זייד, ואני משתדלת לא לבייש את הפירמה‭."‬

מה ידעת על סבא שלך כילדה?

"הייתה תמונה שלי בגיל שנתיים על סוסה על יד הפסל של סבא. גדלתי עם הסיפורים עליו, אבל כילדה לא כל כך הבנתי. ידעתי שסבא היה גיבור, שסבתא אהבה אותו מאוד והוא אותה, ושכולם ידעו מי הוא היה ולכן ידעו גם מי אני‭."‬

וכשגדלת?

"כשגדלתי וקראתי את הספר 'אנשי בראשית' ואת היומן של סבא, שפורסמו שניהם על ידי אליעזר שמאלי, הבנתי את גדולתו של האיש. לא היו לו כל תהיות לגבי הייעוד שלו ולגבי המעשים שלו. מזכירים פחות את סבתא שלי, ציפורה, אבל בלעדיה הוא לא היה עושה את כל מה שהוא עשה‭."‬

"המשיח הגיע" 

זייד ‭,(70)‬ נכדתו הבכורה של השומר על הסוס, נולדה לבנו גיורא שנתיים לאחר שסבה נרצח, בדיוק על אותן הגבעות. שנות חייה הראשונות עברו עליה בגבעת זייד, היישוב שהוקם בקרבת מקום, ושאליו עברה המשפחה שחששה בהתחלה להישאר בבית שהקים אבי המשפחה על גבעה מבודדת. מאוחר יותר חזרו לבית, שמיושב על ידי אחיה של אלכסנדרה עד היום.

גבעות שייח' אבריק צופות היום על כביש ראשי ועל עמק יזרעאל המשובץ יישובים ושדות. אז, בתחילת שנות ה-40, היה מדובר בנוף מעט אחר. "זה היה מקום מאוד מבודד לגדול בו‭,"‬ נזכרת זייד. "לא עברו שם אוטובוסים או מכוניות, רק הג'יפ של אבא. בשביל להגיע לבית הספר רכבנו על אתון, וכשהילדים היו רואים אותנו הם היו צועקים: 'המשיח הגיע‭.'‬ בשנים הראשונות אפילו לא היו לנו מים זורמים‭."‬

"כילדה ידעתי שסבא היה גיבור". אלכסנדרה זייד (צילום: אפי שריר)

בשנים האחרונות החלה זייד בקריירה של סופרת (שני ספרי ילדים שלה יצאו לאור) ומספרת סיפורים. את המראות והסיפורים שספגה כילדה בגבעות שייח' אבריק ואת הסיפורים שסיפר לה אביה גיורא, שנהפך איש מודיעין ידוע, היא שוזרת בסיפורים שהיא כותבת ומספרת.

לגליל הגיעה לפני 30 שנה, נאמנה לאמירה שלפיה "החיים מתחילים בגיל ‭."40‬ "ישבתי יום אחד בסטודיו שלי בירושלים, וחבר צעק לי מהחלון, 'בואי, נוסעים לחרמון‭,"'‬ היא מספרת כיצד עזבה את עיר הקודש לטובת אצבע הגליל הירוקה. "ארזתי מזוודה אדומה והצטרפתי אליהם. כשכולם חזרו אני הלכתי לבקר את דודתי הדסה בכפר גלעדי, והחלטתי להישאר. בהתחלה זה היה לניסיון, אבל הנה - עברו 30 שנה ואני עוד כאן‭."‬

היא פתחה גלריה בראש פינה, שבה הציגה את יצירותיה ואת יצירותיהם של אמנים אחרים מהגליל העליון. אחרי עשר שנים פגשה בגלריה את בוכי, חבר נאות מרדכי, והאהבה פרחה. היא עברה לקיבוץ, לגור איתו, ואחרי כמה שנים השכירה את הגלריה.

נחשפת לצפון 

יש מעט אירוניה היסטורית בהפיכתה המאוחרת של זייד לקיבוצניקית. בשנות ה-20 גורשו סבה אלכסנדר ומשפחתו מקיבוץ כפר גלעדי שאותו הקימו, בעיקר בגלל התנגדותו התקיפה של השומר המיתולוגי ללינה המשותפת. זייד מודעת היטב להיסטוריה המשפחתית, אך מזכירה שלסבתה ציפורה היו שתי אחיות שגרו בכפר גלעדי. "למרות מה שהיה היינו בקשרים הדוקים איתם, בשמחות ובעצבונות‭."‬  

פסל אלכסנדר זייד לאחר ניסיון הגניבה, אוקטובר 2007 (צילום: גיל נאור)

ובכל זאת, לגור בקיבוץ?

"עכשיו זה פאסה. אלכסנדר וציפורה אינם, גם ילדיהם אינם, ואנחנו כבר ילדים גדולים‭."‬

במסגרת פסטיבל "חשיפה לצפון" בגליל העליון שהחל בימים אלה, תספר זייד מסיפוריה ב"שביל הלולים" בקיבוץ כפר גלעדי ביום שבת. הפסטיבל יימשך עד אמצע השבוע הבא, ובמהלכו ייערכו טיולים מודרכים בגליל העליון בעקבות אנשי האזור, מופעי מוזיקה ויריד אמנים. מעבר למעגל שנסגר, היא שמחה להיות שותפה לעשייה האמנותית שמתקיימת בין הלולים הישנים של הקיבוץ.

על מה תספרי?

"אספר על סבא שלי ועל אבא שלי, על הילדות ועל עצמי ועל עוד דברים, למשל על איך ניסו לגנוב את הפסל של סבא, ואיך זה הכאיב לי ולמשפחתי‭."‬