הרב מנודה. ומה עלינו, התלמידים?

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בגמרא הוא "תנורו של עכנאי", המופיע במסכת בבא מציעא ומתאר את המחלוקת שבין חכמים לבין ר' אליעזר בן הורקינוס בעניין טומאה וטהרה של תנור. ר' אליעזר לא מקבל את הכרעת הרוב ומביא לעזרתו אותות ומופתים מאיתני הטבע הסרים למרותו, עד שהוא מאיים להחריב את כותלי בית המדרש על יושביו. בעקבות זאת פוסק ר' יהושע ש"לא בשמים היא" (כלומר, הדינים נקבעים על-ידי בני האדם), ורבי עקיבא נשלח להודיע לר' אליעזר שהוא מנודה: "רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך", הוא אומר לו בעדינות.

ההשוואה מתבקשת. אחד מגדולי הדור עומד כרגע במערכה לבד, ושוב הסוגיה עוסקת בענייני טהרות. את סוגיית תנורו של עכנאי למדתי פעמים רבות. תמיד דנו בעקרונות המנחים שהתווה ר' יהושע בשאלות של

רוב ומיעוט, ואף לא התעלמנו מהטרגדיה שעוברת על ר' אליעזר. אבל אני מודה שעד השבוע לא חשבתי על גורם נוסף במשוואה – התלמידים.

מה עשו תלמידיו של ר' אליעזר בן הורקינוס בזמן ששרפו בפניו את כל הטהרות שטיהר? לצד מי עמדו כשראו את מפעל חייו נשמט מבין אצבעותיו? כמה מהם בדלו ממנו? כמה המשיכו לפלפל בצדקתו וכמה "חצו את הקווים" וקיבלו את דעת חכמים? וכמה פשוט נשארו ללא רב, ללא מורה?

דומה כי השעה שעה קשה, תלמידי חכמים מסלקים אחד מגדולי הדור מבית המדרש, מבית היוצר של נשמת אפה של תורת ישראל, תורת החיים, ובבת אחת מי שהיה מנהיג, רב, חבר - יוצא מהתמונה.

לא ראיתי בסוגיה בפרוש, אך לבי אומר לי שתלמידיו היו איתו. גמלו לו על שנותיו הרבות שבהם השקיע בהם את מיטב שנותיו ,ידעו שחכמים לא יעלו חיץ

בינם לבין רבם, על אף נידויו - אף כי ייתכן שחלקם בסתר לבם הודו לחכמים.

דומה שהמדרש הבא מדבר בעד עצמו:

כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו.

אמר להן: חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק.

אמרו לו: למה אתה משחק?

אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ, ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי "שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו". ועכשיו, שאני רואה רבי בצער - אני שמח.

אמר לו: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה?

אמר לו: לימדתנו רבנו (קהלת ז') כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. (סנהדרין קא.)