מדוע החליקה ג'יין פונדה את הקמטים?
מדוע החליקה ג'יין פונדה את הקמטים?
תראו, ג'יין פונדה עברה ניתוח פלסטי בפניה. המנתח סידר לה את הסנטר; מחק לה את הקמטים בצוואר והסיר את השקים הקטנים מתחת לעיניים. זה לא סיפור חריג בהוליווד – בכלל, זהו סיפור שכיח למדי בקרב נשים מבוגרות במעמד כלכלי גבוה – אבל הוא מעניין משתי סיבות לפחות: ראשית, פונדה מודה בכך בפה מלא. שנית, פונדה, שעברה שני
ניתוחים פלסטים בעברה הרחוק – השתלת סיליקון בשדיים כשעוד היתה נשואה לבמאי הצרפתי רוז'ה ואדים, ומתיחת עפעפיים בהזדמנות אחרת – חזרה ונשבעה בעשר השנים האחרונות שלעולם לא תיתן שוב לסכין לגעת בפניה. זאת ועוד, לפני ארבע שנים, במרץ 2006, בתוכנית הראיונות של מייקל פרקינסון הבריטי, היא יצאה בקריאה לאחיותיה בהוליווד, "לומר 'לא!' לשפתי הברווז, ולהעלמת הקמטים". היא הכריזה שהיא מתכוונת לארגן את שחקניות הוליווד, לתת להן את הכוח לסרב לתעשיית ההחלקה וההשטחה. פונדה סיפרה לפרקינסון כי חזרה זה לא כבר מביקור בארצות סקנדינביה, שם ראתה מגוון נשים, שמגוון סיפורי חייהן ניכרים בפניהן, "בניגוד לנשים בהוליווד שהולכות ונראות זהות זו לזו. החלטתי שלא, אני לא הולכת לעשות את זה יותר. מישהי צריכה להעניק פנים להזדקנות".
והנה, בפברואר 2010, פונדה בת 72, שחקנית קולנוע, נסיכת כושר גופני, פעילה פוליטית שמאלנית, שותפה נמרצת למפעל הפמיניסטי "סיפורים מהוואגינה" של איב אנסלר, והיא מחליטה להליט את פניה; שלא לומר: להלבין את פני ההזדקנות.
תצלומים של פונדה אחרי הניתוח אפשר לראות כאן, בבלוג הפרטי שלה. אבל מה שמעניין הרבה יותר – ונוגע ללב באמת – הוא הקטע בפוסט, מה-16 בפברואר, שבו פונדה מסבירה מדוע נמלכה בדעתה:
"...נשבעתי בשנת 2000 שלעולם לא אעבור שום ניתוח, אבל השנה נמאס לי להיראות שונה מאיך שאני מרגישה, ורציתי
בהסבר הקצר, החפוז הזה של פונדה, מגולם במידה רבה הסיפור כולו: תחושת הניכור מהגוף ("נמאס להיראות שונה מאיך שאני מרגישה"), ההיאחזות במראה צעיר ("קו סנטר מעודן יותר, כמו זה שהיה לי פעם"), והתפישה שדרוש אומץ כדי להיראות כמו שאנחנו ("הלוואי שיכולתי להיות אמיצה מספיק כדי לא לעשות כלום...").
כך נראתה ג'יין פונדה לפני הניתוח, בת 72. (צילומים: גטי אימג'ס)
כמובן, מבחינה סוציולוגית, תרבותית, זהו החלק שמזעזע באמת: תעשיית הניתוחים הפלסטיים הביאה למצב עניינים שבו נשים מרגישות שהן צריכות לקבל החלטה: להישאר עם הגוף שלהן – עם העור והשפתיים והשדיים, והירכיים והעפעפיים, וסימני הזמן והחיים שנטבעו בכל אלה – או למסור אותו בידייים של מנתח, ולפסל אותו לגוף רצוי. אני מבקשת להבהיר: בתרבות ההחלקה וההבלטה, האשה אינה חייבת להחליט אם לנתח, אלא היא צריכה להחליט אם להישאר עם הגוף כפי שהוא; עם הגוף הטבעי שלה, זה שמכונה בימינו: "הגוף הלא מנותח".
עכשיו מעניין לשאול: האם מה שמזעזע מבחינה תרבותית מזעזע גם מבחינה פסיכולוגית? כלומר, האם פונדה היא בהכרח קורבן, נפגעת של תעשייה, סובלת בלי דעת מלחץ חברתי אדיר עוצמה, שמעדיף בשבילה את אלימות הסכין והמחט על פני אהבת הגוף, הזמן, השינויים?
אפשר לטעון, שפונדה נהנית באמת מהאפשרות הכלכלית לשפץ את הגוף שלה. שהיא תרגיש עכשיו טוב יותר עם עצמה. עם האופן שבו העצמי הזה נראה במראה. כן, אפשר לטעון שהיא תצטרך בסך הכל להתמודד, בחדרי החדרים של לבה, עם הפחד שהכריע אותה, עם ההחלטה שקיבלה לא לאהוב את גופה שלה; ושזה לא כל כך נורא.
