המשבר ברשות השידור: מורה נבוכים

מה שמצית את המשבר בכל פעם מחדש הוא במילה אחת כסף. המשבר נובע מבעיות יסוד, וכל עוד יש כסף - ההצגה נמשכת. איפה החלו הקשיים? באגרה, שהולכת וקטנה ואיתה הכנסות הרשות, מה שלא מאפשר לה להמשיך באותו נפח פעילות.

מה עשתה הרשות עד היום? תיקונים. הוצאות רשות השידור מורכבות מ-80% הוצאות קבועות ו-20% משתנות, לצורך הפקות תוכן בעיקר. רוב התקציב מופנה לכוח אדם. אבל אם נניח שההוצאות הקבועות לא משתנות, אי אפשר לאזן את התקציב, וזו הבעיה - שמקצצים בהפקות ונותנים פחות לצופים.

אולפן "מבט". ח"כ שי: "הבניין בכלל לא מתאים"

הרעיון שבבסיס הרפורמה הוא להקטין את מצבת כוח האדם ברשות, לשנות את תנאי העבודה ולצמצם את אותם 80 אחוזים של הוצאות קבועות. לשחרר 700-800 עובדים בתנאים טובים ולייעל את העבודה.

כדי להגשים את הרפורמה שתעלה הרבה כסף, פנו ברשות לאוצר, שהתנה את הסיוע בהוכחת צעדים לקראת הרפורמה. היום האוצר כבר נסוג בו מהסיוע - ושוב אין רפורמה. רשות השידור הגישה תקציב גרעוני עם מאה מיליון שקל שחסרים כדי לאזן אותו, והאוצר לא מוכן לאשר תקציב לא מאוזן.

לפני 20 או 25 שנה היה מצב בו לרשות היו יותר הכנסות מהוצאות. אז האוצר לקח את הכסף כי הרשות לא אמורה לחסוך כסף.

יכול להיות שבאותה תקופה היה אפשר לעשות את השינוי הגדול, אבל בינתיים הפכה הרשות לגרעונית.

איך זה קרה? הערוץ הראשון נכנס לבניין רשות השידור ברחוב יפו, שהיה בעברו בית חולים. השקיעו עשרות אלפי שקלים, חרגו בבניה, אבל זה עוד כלום. ליד הבניין, ישנו מגרש גדול שבו אמורה היתה לקום קריית השידור העתידית ולשם היו אמורים להעביר את אולפני הרדיו. אבל הרשות ממשיכה לשלם יותר מעשרה מיליון שקל בשנה על ההלוואה שלקחה על המגרש, ולא עושה איתו כלום. הבניין עצמו, אגב, לא מתאים בכלל, ואפשר היה לעבוד שם בעלויות נמוכות יותר.

השר הוא הגורם הממונה ממונה מטעם הממשלה על ביצוע חוק רשות השידור. כמו שהממשלה מפקחת על כל רשות ממשלתית, ברמה המיניסטריאלית, גם לרשות השידור יש שר ממונה.

יושב ראש רשות השידור הוא הדמות הציבורית, שהיום המחזיק בתפקיד זה כבר לא מקבל שכר. הוא האחראי מטעם הציבור, שיושב במועצת המנהלים של הרשות, המורכבת ממליאה של 31 חברים וועד מנהל של שבעה. מנכ"ל הרשות הוא המנהל בפועל את הרדיו והטלוויזיה.

שידור ציבורי הוא צודק ונכון, כי הוא אמור לאפשר את הדיון הציבורי שלא יהיה מותנה בבעלי אינטרסים כלכליים ומסחריים, שהם מטבע הדברים מוטים לטובת בעלי הבית.

אם אני רוצה דיון ציבורי פתוח על נושאים מרכזיים, ושלא יכתיבו לי אותו, צריך גוף עצמאי עם עיניים ואוזניים שיפקח, יבקר, ידווח ויהיה חייב נאמנות לציבור. הציבור הוא בעל הבית האמיתי של רשות השידור. ישנה מעין אמנה. הציבור משלם אגרה, ורשות השידור מחזירה להם מערכת חדשות ותוכניות אמינה, הפועלת על פי כללי האתיקה העיתונאית ונותנת שירות חדשות אמיתי.

יש שתי אגרות שהציבור משלם. האחת, במסגרת אגרת הרכב, וזוהי אגרת הרדיו. גם אם אין לך רדיו ברכב אתה משלם, ואף אחד לא בודק אם יש לך או אין לך רדיו ברכב.

האגרה השנייה, נהוגה כמו בכל המדינות בעולם. הציבור מממן את השידור הציבורי, בעיקר את הטלוויזיה. הרי ממה אפשר לממן את השידור? אני כאזרח לא רוצה שהממשלה תממן אותו, כדי שלא תהיה תלות בין השידור לבין השלטון. לכן, כל בית שיש בו טלוויזיה צריך לממן את השידור.

ברשות השידור יש דרגות שכר שונות. יש נמוכות ויש גבוהות. יש כתבים ושדרים שמשתכרים סכום סביר ויש בכירים, שהם מספר עובדים שהרשות הגדירה, מה שמכונה "אנשים בעלי כישורים מיוחדים". אלה, באופן טבעי, נמצאים בצד העיתונאי של הרשות.

בצד הטכני, בגלל שעות נוספות רבות שחלקן מעוגנות בחוק, ישנם טכנאים המרוויחים משכורות גבוהות, ועל אלה נכתב לא מכבר בדוח מבקר המדינה.