שבוע האפרטהייד: ליברלים במסווה

אירועי "שבוע האפרטהייד הישראלי" בעולם נפתחו השנה בסימן קריאתה הנרגשת של "לוחמת החופש" ליילה ח'אלד "להמשיך במאבק המזוין נגד ישראל". ח'אלד, חוטפת מטוסים מדופלמת וחביבת שמאל רדיקלי מערב-אירופי מוכרת, נשאה את דבר "הפיוס, השלום ואחוות העמים" בקלטת וידיאו בפני משתתפי כינוס ללימודי המזרח התיכון שהתקיים באוניברסיטת לונדון בסוף השבוע החולף.

ייתכן שבימים כתיקונם, עם באי אקדמיה הבריאים בנפשם ואינטלקטואלים שאינם ששים לסגוד לשטן, די היה בקריאה זו ובאוזן האקדמית הקשבת כדי להרעיד את אמות הספים. אלא שהימים הם ימי קדרות וסגריר, שבהם כידוע פסו מן העולם כל זוועותיו, למעט עוולות ישראל ופשעיה, דיכוי ערבייהּ ושלל כיבושיה. וכך, גם סקרים המעידים כי יותר משליש מהסטודנטים המוסלמים בבריטניה מצדיקים רצח בשם דתם – לא יוכלו ל"ברית הדמים" הנרקמת בין כוחות הקדמה מהמזרח והמערב.

וכדי שחלילה לא נתבלבל, לא קדומים ולא אריאל ואף לא בית אל הן בראש מעייניהם של המשתתפים. לפחות לפי "התוכנייה" של אירועי השבוע, מירב עתותיהם של הנוכחים יוקדשו ל"צירוף הבלתי נסבל" של מדינה יהודית, לשוויון הנגזל מערביי ישראל, להשבת מלוא הפליטים לבתיהם וכמובן ל"מבצע הדמים" "עופרת יצוקה", שלהווי ידוע ניחת על ראש העזתים על לא עוול בכפם.

ובימי כולרה מעין אלה אך מתבקש שאגודות הסטודנטים של London School of Economics ו-Queen Mary College יכרתו ברית אוניברסיטאות תאומות עם האוניברסיטה האיסלמית של עזה – שמשמשת גם כחממה מעבדתית לפיתוח אמצעי לחימה ושמיטב בוגריה הפליאו בקסאמיהם רק על אוכלוסייה אזרחית בשדרות וסביבתה, קצת אחרי שהשליכו את אחיהם מהפתח מגגות נבחרים בעזה.

כך מחדשת ימיה כקדם ברית הזוגיות המופלאה בין "אינטלקטואלים ליברלים", המעלים לכאורה על ראש שמחתם את השוויון והדמוקרטיה, את זכויות האדם והאזרח, ואת מעמד הנשים והמיעוטים, לבין עדית קנאי האיסלם, הרומסת ברגל גסה כל ערך מהערכים הללו ואף יותר – מה שכמובן מאפשר עתה לאלה גם לאלה לרוות להם יחדיו בנחת בקמפוסים לונדונים מוריקים ולשתות בשקיקה ממוצא פיה של ליילה ולהאזין למבחר הגיגים מרתקים נוספים משאר נציגי הנאורות האיסלמית.

למעשה, הרבה חדש תחת השמש אַיִן. פעם היה זה שמש עמים גרוזיני, רב טבחים ידוע במשלח ידו, שהקסים את דמיונם הקומוניסטי-סוציאליסטי של מיטב בניו של השמאל הרדיקלי במערב, ועתה אלה צאצאיהם הרוחניים של אותם "אידיוטים מועילים", בין אם תחת הכובעים של אנטי-גלובליסטים, פרו-אנרכיסטים, ניאו-מרקסיסטים, צ'ה-גווריסטים, אנטי-ציונים או סתם אנטישמים במעטה אנטי ישראלי, אשר מתנערים (לא בדיוק כעם חלכה) בכל בוקר מחדש לעבודת הקודש של הוקעת ישראל ומפלציותה.

פרברסיה אידיאולוגית חוצת גבולות

כך יכול באותם ימים סוציאליסט גאה כג'ורג' ברנרד שו לומר על משפטי הראווה של סטאלין כי "לאיש לא יכול להיות ספק באשמתם של הנאשמים"; וכך יכול כיום נועם חומסקי להתאבק בעפר רגליו של ההומניסט הלבנוני חסן נסראללה. באורח זה יכול ביטאונה הרשמי של מפ"ם להוריד את דגלו לחצי התורן ב-1953 ולכתוב לאחר לכתו מאתנו של רוצח ההמונים האנטישמי יוסיף ויסריונוביץ' כי "אבל כבד שורר בכל ארצות הסוציאליזם ובלב כל איש שוחר שלום בתבל".

באורח זה יכולה חנה ארנדט להתפלץ מרוע האדם, אך לצקת מים על ידיו של הנאצי מרטין היידיגר ואף לחלוק עמו את יצועה; ובאורח דומה יכולה פמיניסטית בלתי מתפשרת כג'ודית בטלר לתמוך בהתלהבות בחרם על ישראל, אך לשים את פעמיה לרמאללה וג'נין, ולהפליא בערביי המקום מפניניה בענייני מגדר וזכויות נשים, כשלמרגלות אולמי ההרצאות משרכות את דרכן מושאי הרצאתה ברעלות, בורקות או חג'אבים.

ואם בפרברסיה האידיאולוגית הזו לא די, בא הכסף האיסלמי ומשלים את התמונה. כך, יכולה אוניברסיטה מכובדת כקולומביה להתממן ללא כל בעיה מוסרית בידי קרן עלאווי (Alavi), המעניקה מאות אלפי דולרים ללימודי המזרח התיכון ואיראן ובלבד שיועסקו בה מרצים התומכים במשטר האיראני; וכך יכול הנסיך הסעודי אל וליד בן-טלאל לפזר מאות מיליוני דולרים בשלל אוניברסיטאות במערב, ובכללן באוקספורד, ולהשפיע באורח דרמטי על ממצאיהם של לא מעט מחקרים בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי.

"צריך להיות אינטלקטואל כדי להאמין בזה, אדם רגיל לא מסוגל להיות כזה טיפש", כתב ג'ורג' אורוול, גם אם שכח לרגע שטיפשותם של אינטלקטואלים מסוימים אינה מתקרבת לממדי צביעותם.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה