מסלול התנקשות

באחד השלבים המתקדמים של Assassin's Creed II, הדמות שלך נכנסת לקרב מול ארבעה יריבים. בכל משחק אחר זה היה השלב הקשה־רצח שצריך להיכשל בו כמה עשרות פעמים לפני שעוברים הלאה, אבל זה ממש לא המקרה כאן.

במשחק הזה, בשלב הזה, כבר הסתובבת עם הדמות שלך מספיק כדי להכיר את כל התרגילים וכלי הנשק שיש לו בארסנל. כמה דקות, וכל הארבעה שרועים על הרצפה בגרון משוסף. זה הקטע היפה ב־AC II: הוא לא בא לעשות חיים קשים. יותר חשוב לו להגניב אותך. כתולדה ישירה של הגישה הזאת, מה שבאמת עושה את המשחק זה פחות הקרבות - דווקא בקטע הזה לא היה מזיק עוד קצת מתח - ויותר ההתגנבויות, הפארקור, הסיפור, הגרפיקה, הסאונד, ובקיצור המשחקיות. אה כן, איפה הראש שלי: וגם הזונות. אבל כל דבר בעיתו.

הסיפור מתחיל בדיוק במקום שהסתיים המשחק הראשון בסדרה. השנה היא 2012, ודזמונד מיילס - חבר בגילדת המתנקשים - כלוא בידי הטמפלרים. איכשהו הוא מצליח להימלט, אבל נופל לידיה של חבורה מטורפת אחרת שגם מחזיקה במכונת זמן. ואתם יודעים איך זה במשחקים האלה: מכונת זמן שמופיעה במערכה השנייה תזרוק אותך לעבר בשלישית.

דזמונד נזרק אחורה עד לימי הרנסנס, ומתעורר בתוך גופו של אחד מאבותיו הקדומים, צעיר איטלקי בן המאה ה־15 בשם אציו. עכשיו הוא יוצא לדרך, לומד יותר ויותר על כישוריו ועל ההיסטוריה הפרטית שלו, נלחם באויבים ומשיג חפצים. ככה זה נמשך עד הסוף - הדי מוזר, אם כבר מדברים.

בתמונה: MC ארתור

AC II הוא משחק שלוקח את ז'אנר העולם הפתוח אה־לה GTA למחוזות אחרים ורחוקים יותר ממה שנראה לכם אפשרי: לכל דמות שתראו בעיר יש חיים משל עצמה, ואין קיר, אדם או בהמה שאי אפשר לעשות בהם שימוש. רוצים לטוס במכונת התעופה של לאונרדו דה וינצ'י? קיבלתם. רוצים להסיח את דעת החיילים על ידי שימוש בנערות ליווי (הנה, הגענו אליהן)? קיבלתם. כמו שאמר וודי אלן למצלמה ב"הרומן שלי עם אנני", אילו זה רק היה ככה בחיים.

מרחב דרקון

כתבנו אומר ש־Dragon Age: Origins הוא משחק פנטזיה מעולה. אבל בחודש הבא נכתוב על משהו לגברים 

חשבתי שכבר ראיתי את כל מה שאפשר לעשות עם דברים מהשכונה של "שר הטבעות" ו"מבוכים ודרקונים" ובדרך כלל התאכזבתי, אז האמת היא שהשתדלתי לא להיכנס בכלל לקטע של Dragon Age: Origins. אבל טעיתי, כי עם עלילה רחבת יריעה שתזדקקו להרבה שעות משחק כדי לסיים רק את הציר המרכזי שלה - וגרפיקה וסאונד משובחים, ודיבוב מופלא, ומגוון רחב של דמויות ועלילות משנה, וקרבות מרהיבים, ואפילו קורטוב סקס - מה שיש לנו פה זה הסוגה העילית של משחקי הפנטזיה.

"קרא לפניני, המינהלת אומרת שאחד חייב להיות ישראלי" 

ממלכת פרלדן נמצאת בסכנה: צבא שדים יוצא מתוך האדמה ופונה לכבוש ולהשמיד אותה. אתם מצטרפים לאגודת לוחמים סודית ומסתורית בשם Grey Wardens, שמתגייסת להציל את המצב ומתכוונת לאחד את כל הגזעים כדי להשמיד את הפולשים. זה אמנם לא נשמע מי יודע מה, והעלילה אכן נעשית מעט צפויה לפעמים, אבל הקטע היפה הוא שתיכנסו לסיפור בכל פעם במקום ובזמן אחרים (בהתאם לדמות שתבחרו לגלם), ורק אחרי כמה שעות טובות תתחברו לעלילה הראשית.

אני למשל בחרתי להתחיל את המשחק כגמד, אופציה שהצניחה אותי ישר לרובע הבעייתי יותר של עיר הבירה, כעושה דברו של מאפיונר מקומי. חילופי מהלומות מילוליים עם האמא השיכורה שלי, שקרים, גנבות, רציחות על כלום - כל אלה היו מנת חלקי כגמד מן השורה בתחילת המשחק, והעניין הוא שהייתי לגמרי מוכן להישאר במצב הזה עד הסוף המר. וזה כל הקטע במשחק הזה של Bioware: הוא יגרום לכם להרגיש בנוח גם אם אתם פחות אביריים/ אמיצים/ בהמות ממה שנדרש בדרך כלל במשחקים האלה. אבל אתם עדיין חייבים להיות חנונים.

בשלב מתקדם יותר במשחק יצטרפו אליכם עוד שלוש דמויות, שתוכלו לשלוט בהן במקביל לדמות שאיתה התחלתם את המסע. השליטה מבוססת על פקודות שניתן לתכנן מראש ועל האינטליגנציה המלאכותית של בני לווייתכם; מה שעושה את המשחק זה האינטראקציות בתוך החבורה, וההשפעה של כל החלטה שתיקחו על שאר החברים. אם תשחקו אותה כמו שצריך ותהיו מספיק כריזמטיים, תוכלו ליהנות ממידה כה גדולה של אהבה והערצה שחלק מהן יהיו ממש מוכנות לשכב איתכם. ותקשיבו: עד שלא עשיתם את זה עם ערמה מרצדת של פיקסלים, לא טעמתם טעמה של בדידות.