למה אנחנו כל כך מכוערים?

מר ישראל ישראלי קם מוקדם בבוקר, בין שש לשבע לשמונה. הוא מצחצח שיניים, שותה קפה, מאכיל את הילדים, מלביש אותם ואת עצמו ויוצא לעבודה. לחץ. לחץ, הכביש סואן. לחץ. לחץ, הרדיו רועש מידי. שיט, שכחתי את ארוחת הצהריים בבית. לחץ. לחץ, הדו"ח החשוב! באורח חיים שכזה, אין פלא שלא רק שאנחנו מאמינים שעוד דקה יזרקו עלינו פצצת אטום – אנחנו כמעט מקווים לכך. לא נראה שמצבנו עומד להשתפר, אז אולי כבר עדיף לתת לאיראנים לקטוע את חגיגת ההיסטריה הזאת.

במקום להתעסק ב"איזה עם רוצה להשמיד אותנו היום" ולנסות בשארית הכוחות להספיק את כל המטלות עד ליום ההשמדה המיוחל, יש לי כמה הצעות חלופיות: ראשית, אפשר להפסיק לאלתר הכל מתוך אמונה עזה שחיינו נמצאים תחת איום קיומי, ולהתחיל להרגיע. פשוט להרגיע. באמת, שום דבר חשוב לא הולך להתרחש בחיים של רובנו. לכן אין צורך למהר, אין צורך לצעוק ואין סיבה לעקוף בתור. אלו בדיוק הדברים שהופכים אותנו למכוערים.

הישראלי הממוצע מגדיר את עצמו כטיפוס ישיר, דוגרי, כזה שאומר לך את כל האמת בפנים. הוא יודע מה חשוב באמת ואין לו זמן לבזבז על מעשי סרק. הוא

 יטען שקפיטליזם זה חרא ומשחית את הנשמה, אבל עזרה לזולת זה ממנו והלאה. הוא יגיד לך שחברים זה הכי חשוב, אבל יישאר עוד שעה במשרד. הוא גם יגיד לך שהאמריקאים צבועים – למי בכלל יש חצי שעה פנויה לסמול-טוק – שהאנגלים עצורים וקרי לב ושהנימוס הגרמני לא שווה כלום אחרי מה שהם עשו לנו. מה שנשאר בסוף כל הטיעונים האלה זה החיים שלנו במדינת ישראל, שהם, איך אומר זאת בלשון המעטה, לא משהו.

בגלל שאנחנו כל כך ישירים, אנחנו לא מחכים שהמכונית שלפנינו תפנה בזמנה החופשי. אין כאן צביעות, זה ישר ביפ ביפ ביפ. בגלל שאנחנו כל כך דוגרים, כשהסלט מתעכב לצאת מהמטבח אנחנו ישר מעקמים את האף למלצרית. בגלל שאנחנו כל כך משוחררים, אין לנו בעיה לצאת מהבית בטרנינג שמשמש בשעת חירום גם כפיג'מה. בגלל שאנחנו כל כך ישירים ודוגרים ומשוחררים אנחנו לא נמנעים מלפלוט "איזה כרס אח שלו" / "למה את מחכה תקבעו כבר תאריך" / "ספר ספר מה שמת בקלפי". אני בטוחה שכל אחד מאיתנו יכול לכתוב מסכת על עשר השאלות החטטניות וחסרות הטאקט הפופולאריות בחייו, כל אחד בהתאם למראה החיצוני שלו ולמצבו המשפחתי-כלכלי-גיאוגרפי. אנחנו לא מתביישים, כל ישראל אחים. בגלל זה אנחנו מכוערים, אנחנו עם מכוער. לא צריך יותר מחופשה בארה"ב או מסופ"ש באירופה כדי להבין את זה. ונכון, אני מודה, השם גם לא חנן אותנו בגנטיקה מופלאה בכל הקשור ליופי חיצוני. אבל עדיין, אנחנו עושים את כל מה שביכולתנו כדי להמשיך ולכער את עצמנו כיעור גדול.

לא אבקש כאן מהישראלים באשר הם לא לצפור בכביש (לא רק מידי פעם, אלא לעולם לא. אני לא חושבת שמשרד התחבורה מגדיר איחור לקולנוע כסכנת חיים).

 גם לא אבקש מהישראלים להגיד תודה ובבקשה שלושים פעם ביום, על כל דבר קטן שהם מבקשים ונותנים, על כל פיצ'פקעס הכי פיצפון. אני לא אבקש מהישראלים הנוסעים ברכבות לחכות עד שכולם ירדו מהרכבת ורק אז להיכנס (מנהג ידוע במדינות המערב שהפלא ופלא, עובד). אגב, חיפשתי הרבה זמן את ההגדרה המדויקת להתנהגויות כאלו, ולאחר חיפושים מעמיקים מצאתי במילון את המילה המליצית "תרבות". אני כותבת טור אופנה, ולא אבקש כאן את כל זה.

אנשים צוחקים על אופנה. אופנה זה לנערות מטופשות שאין להן מה לעשות בחיים, אופנה זה לנשים רדודות, אופנה היא מנת חלקן של הגבוהות והרזות ושל גברים צרפתיים. זה בזבוז של זמן וכסף ולי אין לא זמן ולא כסף בשביל זה. וחוץ מזה את מי זה מעניין? אז יש לי חדשות בשבילכם: גם אופנה היא תרבות.

אני יכולה רק להציע לכם לקום חצי שעה לפני הזמן בבוקר. את חצי השעה הזאת בלו נא במקלחת, מול הארון ומול המראה. שלושים דקות, אלף ושמונה מאות

 שניות, אני מציעה שתקדישו לעצמכם ולמראה החיצוני שלכם. הסתרקו, התגלחו, התאפרו, חשבו מה ללבוש ורק אז גשו לארון. אחרי שהתלבשתם, בחנו את עצמכם מכל הכיוונים במראה. אם החולצה קצרה מידי – החליפו אותה; אם על המכנסיים יש כתם קטן - זרקו אותם לסל הכביסה; הדקו את רצועות החזייה; בדקו שהלק לא מתקלף, והסירו אותו במידת הצורך (לק מתקלף מותר רק לגותיות בנות 16); בדקו טוב טוב שהגרביים תואמים; ודאו שלא פספסתם נקודות בגילוח. לעולם, לעולם, לעולם, אלא אם כן באמת נפלה פצצת אטום על רמת גן, אל תצאו מהבית בבגדים לא מגוהצים.

כי חולצה מגוהצת היא לא רק חולצה מגוהצת, היא גם התרבות שלנו באופן כללי.

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה