בהילוך שלישי

איך דפקו אותי. כבר יומיים אני נוסע בכבישים הרעועים של מערב טורקיה, לאורך קו החוף הנאה של הים האגאי, ובראש רצים לי הגרייטסט־היטס של מבחני הרכב שהופיעו מעל דפי המגזין הזה: הנה הלל פוסק עושה רייסים במרצדס AMG S63 בסטריפ של וגאס; הנה פנגס משווה בין שני דגמי יגואר, שזה שישה גלגלים יותר ממה שדרוש לו ברגיל; שאשו בכלל הספיק כבר לעלות על כל חתיכת ברזל שיצאה אי פעם משערי אודי. ואני מה? אני נוסע פה ברנו Fluence, אוטו שהדבר הכי מגניב שאפשר להגיד עליו זה שאם תיכנסו אליו בנקודה א', תניעו ותלחצו על הגז - יש סיכוי סביר ומעלה שתגיעו לנקודה ב'. דפקו, חופשי דפקו.

"נהיית מפונק, יא שמוק", עצמי עונה לי בהגיענו למסעדת חוף קטנה על קו המים. "נדבקת במרמור המובנה של תא כתבי הרכב. מה קרה? אוטו זה אוטו, גם אם הוא לא ממש מגניב, ויש דברים גרועים יותר שיכולת לעשות עכשיו חוץ מלנהוג פה בכיף שלך". צודק, מה יש לדבר. באמת נחמד פה, וגם הפלואנס היא בסופו של דבר לא מכונית רעה; היא פשוט סתמית. כלומר, היא מאוד מנסה לעשות רושם של קצת יותר מזה, אבל בפועל אין לה משהו מיוחד להציע מעבר לפונקציונליות בסיסית של משפחתית 1.6 מהמניין.

למטה: מר מקווקו

עבר זמן המגאן

הפלואנס היא היורשת המקומית של המגאן סדאן. אני אומר מקומית, כי באירופה ימשיכו למכור מגאנים. הפלואנס - שמיוצרת במפעלי רנו בבורסה, טורקיה - מיועדת למה שמכנים בחומר היחצ"ני בשם העדין "שווקים

 מתפתחים": השוק הטורקי, מזרח אירופה, מדינות ערב, וגם המדינה הערבית שלנו. מה שמאפיין את השווקים האלה זה חיבה גדולה לתחת, כלומר למכוניות סדאן. אז האירופים ימשיכו לנסוע בהאצ'בקים שלהם, ואנחנו נקבל את הפלואנס יחד עם שאר הלבנטינים. מי שיתעקש על גירסת החמש דלתות יוכל לקבל אותה בשם "מגאן פלואנס".

עוד דבר שאוהבים במזרח הקרוב זה שואו־אוף, לכן הפלואנס מעוצבת כך שתשיג אפקט אופטימלי של שופוני. היא גדולה - 4.6 מטר אורך ו־1.8 מטר רוחב - ובסיס הגלגלים שלה, 2.7 מטר, קטן רק במעט מזה של מאזדה 6, למשל. הצללית שלה נמוכה ונוזלית, והחזית עושה שריר עם גריל עליון צר, פנסים מוארכים ושני קווים מודגשים לאורך מכסה המנוע. בשביל מכונית מהסגמנט שלה היא קצת קופצת מעל הפופיק, אבל כתוצאה מזה היא די מרווחת. וגם אם בקווים הכלליים היא לא חורגת מהשטאנץ - זה בפני עצמו בהחלט שינוי לעומת העיצובים המתחכמים של המגאן לדורותיה - קשה לומר שהיא איננה נאה. בהשוואה למגאן סדאן הנוכחית, הג'יי־לו של עולם הרכב, אין ספק שמדובר בצעד קדימה.

בפנים זה כבר סיפור קצת אחר. תא הנוסעים של הפלואנס מוצע בשתי רמות גימור והוא סולידי בשתיהן. כמה סולידי? ובכן, ברמה הבסיסית הצבע השולט בפנים הוא בז'. ככה סולידי. סביבת הנהג נקייה מצעצועים וזה טוב, אבל מה

 שצריך יש. ספציפית, מערכת סאונד טובה עם שליטה מגלגל ההגה, וחיבור פיזי/ בלוטות'/ USB לנגני מדיה ולטלפונים סלולריים. פחות ספציפית, בקרת אקלים עם שליטה נפרדת לחלק הקדמי והאחורי של תא הנוסעים כסטנדרט בכל רמות הגימור. ברמת האבזור הבסיסית, הפלסטיקים הקשיחים בדשבורד קצת פוגמים במצברוח. יכלו להשקיע במשהו אלסטי. מצד שני יש הרבה אבק במדבר המזרח תיכוני, וכנראה שאת הפרספקס הזה קל יותר לנקות. בעצם זה מסביר גם את הבז'. בכל אופן, אין סיבה שתרגישו מרומים אם לא נפלתם בפח הרושם החיצוני של הפלואנס.

האוטו הזה מגיע בכמה גירסאות: שתיים עם מנועי בנזין (1.6 ו־2.0) ושתיים בדיזל (1.5 ו־2.0). הראשונה שתדבר עברית באה עם מנוע 1.6 ליטר בנזין שנותן 105 כ"ס לתיבה אוטומטית של ארבעה יחסי העברה. נהגתי בפלואנס הספציפית הזאת - בלי ג'י.פי.אס, כי למה זה טוב - משדה התעופה של איזמיר עד מרכז העיר. זאת דרך שעוברת בין כפרים שמתאפיינים באסתטיקה של מחנה פליטים, קטע ארוך של כביש מהיר ומשמים, ונסיעה עירונית בתוך תנועה צפופה. הפלואנס לא עשתה בושות בשום שלב, אבל קשה לומר שכיף לנהוג בה. היא סוחבת בסדר והכל, אבל התיבה הארבע־הילוכית נותנת תחושה קצת

 נוקשה. לא כל כך עניין של מספר המהירויות כמו המעברים ביניהן, שהם חדים ומורגשים מדי. גם המתלים די רכים. מה שדווקא טוב, כי בעולם השלישי הכבישים די גרועים.

הגירסה השנייה שבחנתי, הוא 2.0 דיזל עם תיבה ידנית של שישה הילוכים. היא כבר יותר מהנה מאחותה הקטנה, אבל בסך הכל אין גם כאן ריגושים גדולים, רק פונקציונליות רגועה. גם תא הנוסעים בגירסה הזאת, הפעם עם ג'י.פי.אס ובגוני שחור ואפור, השרה אווירה קצת פחות מדברית - יחד עם תא כפפות מקורר, השד יודע בשביל מה.

למטה: אל תנסו לכוון את המסך. זה הצבע וזהו

הגיע זמן המזומן

הפלואנס חשובה לקרסו, יבואנית רנו, שמנסה לשקם את המותג אחרי כמה שנים שבהן סבל מסטיגמה של חוסר אמינות וריבוי תקלות. לכן שמעתי חזור

 ושמוע על האמינות המשופרת שלה (תולדה של עבודה משותפת עם מהנדסי ניסאן), ועל הבדיקות הממושכות (חמישה מיליון קילומטר בכל תוואי שטח אפשרי) שהיא עברה בדרך לשוק. כך או כך, בישראל צפויים לה חיים קשים מול מתחרות חזקות כמו מאזדה 3 ופורד פוקוס, במיוחד במבחן הקריטי של שוק הליסינג. אבל עם מחיר תחרותי - החל ב־118 אלף שקל - בהחלט יכול להיות שהיא תקסום להרבה ישראלים. ב.מ.וו זה סבבה והכל, אבל בשביל סיבובי גן־משרד־סופר וטיול קטן בכל סופשבוע שני, לפעמים מספיק סתם אוטו.