ספר הספרים
עשרים ספרי סדרת "עם הספר - פרוזה ישראלית" המושקת כחלק מחגיגות 70 שנים ל"ידיעות אחרונות", מאגדים את מיטב היצירות של סופרי ארצנו. יאיר לפיד על המהפכה הכי מסעירה שעבר העם היהודי מאז חורבן בית שני
נפתח בגילוי לא נאות: כשיצאו לאור עשרים הכרכים הראשונים של סדרת "עם הספר", כתבתי עליהם בעמודים אלה המלצה נלהבת. חשבתי אז, ואני חושב היום, שפרויקט המביא מחדש אל המדף הישראלי את מיטב היצירות של ארון הספרים היהודי, הוא לא פחות מקריטי דווקא בימים אלה, בהם חוטי הזיכרון המחברים את איבריה השונים של החברה הישראלית הולכים ונפרמים. המסע שהחל בתנ"ך, עבר דרך ספרות המוסר והרמב"ם, והגיע עד הרצל, ביאליק ועגנון, זקוק לתחזוקה מתמדת. אנחנו לא יכולים רק לחיות פה, אנחנו צריכים גם לזכור למה.
כצפוי, ספגתי אז לא מעט אש. הצדקנים התלוננו על כך שאני מסייע להוצאת הספרים של מעסיקַי בקידומו של פרויקט חדש, שאמור להכניס להם כסף. אנשי הוצאת "ידיעות ספרים" צילצלו אליי בדאגה, כדי לברר איך אני חי עם הביקורת. "אל תדאגו", אמרתי להם, "ממילא אין שום סיכוי שתרוויחו על הפרויקט הזה, ואין שום סעיף בתקנון האתיקה העיתונאית המונע ממני לעזור לכם להפסיד הון".
התברר שצדקתי. יותר ממיליון ספרים נמכרו בסדרה הראשונה של "עם הספר", והוצאת הספרים הפסידה כסף על כל אחד ואחד מהם. הוא נמשך מפני שכל אחד מהעוסקים במלאכה ידע מראש שזה פרויקט שאין דרך להרוויח ממנו. הוא נעשה מסיבות אחרות: מתוך אהבה אמיתית ודאגה אמיתית למורשת המידלדלת שלנו. גם מתוך תחושה שאנחנו נמצאים במדרון תרבותי וחברתי, ויש לנו חובה לנסות לעצור את ההתרסקות. הציניקנים כמובן לא האמינו. הציניקנים אף פעם לא מאמינים. אז עכשיו אני רוצה לעזור לאנשי "ידיעות ספרים" להפסיד עוד יותר.
סדרת ההמשך של "עם הספר", שכרכיה מתחילים לראות אור בימים אלה, מתעדת, מבלי שהתכוונה לכך, את המהפכה הכי מסעירה שעבר העם היהודי מאז חורבן בית שני. זוהי מהפכה בשפה, במחשבה, בסדר היום שלנו. "עם הספר 2" (זהו אינה שמה הרשמי) הולכת לנכסי צאן הלב של הישראליות. עשרים הספרים הראשונים הם חומרי היסוד של הזיכרון הקולקטיבי שלנו. גם אם לא קראתם את כולם, אתם יודעים מה, גם אם לא קראתם אף אחד מהם – הם עיצבו אתכם.
אני אתן את הרשימה כפשוטה:
"הוא הלך בשדות", משה שמיר. "חרבת חזעה", ס. יזהר. "רחוב המדרגות", יהודית הנדל. "החיים כמשל", פנחס שדה. "מיכאל שלי", עמוס עוז. "אדם בן כלב", יורם קניוק. "נוצות", חיים באר. "מסע באב", אהרון מגד. "תרנגול כפרות", אלי עמיר. "רביעיית רוזנדורף", נתן שחם. "כריסטוס של דגים", יואל הופמן. "עשו", מאיר שלו. "בדרך אל החתולים", יהושע קנז. "ויקטוריה", סמי מיכאל. "קאטרינה", אהרון אפלפלד. "זה עם הפנים אלינו", רונית מטלון. "מסע אל תום האלף", א.ב. יהושע. "חיי אהבה", צרויה שלו. "תיאום כוונות", חיים סבתו. "אשה בורחת מבשורה", דויד גרוסמן.
צריך להבין משהו במו"לות כדי לדעת איזה מאמץ הפקתי אדיר דרוש כדי לכרוך את כל הסופרים האלה ברשימה אחת, אלא שלא זה יתרונה של הסדרה. מבלי שידעו זאת, הדמויות בתוכה מנהלות התכתבות.
אורי היפה, גיבורו של "הוא הלך בשדות", שכתב משה שמיר, הוא אביה הלא־חוקי של אורה מ"אשה בורחת מבשורה" של גרוסמן, והיא בורחת בדיוק מן המקום שאליו הוא הלך. חבורת הנערים המופיעה ב"תרנגול כפרות" של אלי עמיר, שונה הרבה פחות ממה שחשבנו מרביעיית נגני כלי הקשת ב"רביעיית רוזנדורף" של שחם, ו־ויקטוריה של סמי מיכאל יכולה הייתה להיות אמם של אלו וגם של האחרים. אפריקה של רונית מטלון היא יבשת תאומה לאירופה של שנת 999 מ"מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע. הילד ב"נוצות" של חיים באר הוא נכדם הערני של זקני "בדרך אל החתולים" של קנז.
בזכות הציונות
אנחנו רגילים לחשוב על ספרים כעל יחידים. הסופר הוא פרש בודד, היושב בחדרו ומספר סיפור הייחודי רק לו. ההבנה שהרשימה הזו היא גשר החבלים שעליו עברנו את התהום הפעורה בין התרבות העברית לתרבות הישראלית – באה רק בדיעבד. אתה יושב מולה ומבין שבכל זאת עשינו פה משהו. באנו מן האיִן ויצרנו תרבות שלמה – תוססת, אינטלקטואלית, מעורבת, נטועה במקומה.
הסדרה הזו, בין אם התכוונה לכך או לא, היא הטיעון המשכנע ביותר שהושמע פה זה שנים בזכות הציונות. בפעם הבאה שתשמעו את החרדים מדברים על עגלתם הריקה של החילונים, אתם תוכלו לגשת למדף בצעד בטוח ולשלוף את "מיכאל שלי". הוא כתוב לא פחות טוב (ושרד את השנים לא פחות טוב) מכל טקסט אחר שהועלה על הנייר מאז התנ"ך.
כדרכה של כל רשימה, גם זו חסרה ונתונה לוויכוח. לדעתי, מי שרוצה לשחזר את הסלון הספרותי שלנו אינו יכול לעשות זאת בלי אפרים קישון, וניכר גם חסרונם של דן בן אמוץ, עמוס קינן, ק. צטניק, דן בניה סרי, אורלי קסטל בלום, ואולי גם קובץ מחזות אחד של חנוך לוין. יש לי גם מריבה מתמשכת עם אנשי ההוצאה על העדרה של השירה. אלתרמן היה ונשאר הכותב הישראלי המשפיע ביותר בכל הזמנים, ואם הוא לא ייכנס לרשימה הבאה, הם ימצאו אותי ליד מכונת הדפוס עם סכין בין השיניים.
ולמרות הביקורת, שני חלקיה של סדרת "עם הספר" הם מפעל המו"לות השאפתני והחשוב ביותר שנעשה פה מאז החליט אלכסנדר פלאי לייסד את "האנציקלופדיה העברית". בחדר העבודה שלי, מימין למחשב, יש מדף שבו מונחים עשרים הכרכים הראשונים. השבוע פיניתי מדף נוסף לסיבוב השני.
אתה יושב מול הספרים האלו ומבין שבכל זאת עשינו פה משהו. באנו מן האיִן ויצרנו תרבות שלמה – תוססת, אינטלקטואלית, מעורבת. הסדרה הזו היא הטיעון המשכנע ביותר שהושמע פה זה שנים בזכות הציונות.
עוד כתבות בפרויקט:
לפנייה לכתב/ת 
