חיה בסרט טורקי
לפני חמש שנים התנהל נגד אליף שאפק משפט במולדתה טורקיה, בעקבות רומן שכתבה על הארמנים. גם היום, כשספרה "ארמון הפרעושים" יוצא בעברית, היא עדיין אקטיביסטית מתמיד: "התרבות הכתובה בטורקיה נשלטת על ידי גברים"
שמה של הסופרת הטורקיה אליף שאפק כבר מזמן אינו נקשר בספרות בלבד; הוא הפך עם הזמן לשם נרדף למאבק למען חופש הביטוי ולאקטיביזם פוליטי וחברתי. זה קרה בעיקר בעקבות המשפט שהתנהל נגדה בטורקיה לפני חמש שנים, ושבו זוכתה.
שאפק הועמדה אז לדין בגלל רומן שכתבה, "הממזרה מאיסטנבול" שמו. ברומן מוזכר הטבח שביצעו הטורקים בארמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה. כמה מן הדמויות ברומן הן ממוצא ארמני, והן מוקיעות את הטורקים על רצח מיליון וחצי איש.
שאפק. שם נרדף לחופש הביטוי (צילום: אברו בילן)
שאפק נגעה בעצב חשוף בטורקיה, ותגובת השלטונות לא איחרה לבוא: היא הועמדה לדין בגין עבירה על סעיף 301 לחוק העונשין, שמשמעותו פגיעה ברגשות העם הטורקי. חשוב לזכור, שאפק היא לא הסופרת היחידה שזכתה להכיר מקרוב את הסעיף הזה ואת אולם בית המשפט הטורקי – זה קרה גם לסופרים כמו אורחן פאמוק, זוכה פרס נובל, או איפק קליסלאר.
יש משהו קוסמופוליטי בדמותה של שאפק; היא נולדה בצרפת ב-1971 וגדלה במדריד ובעמאן. כששבה לאיסטנבול למדה באוניברסיטה לימודי מגדר, נשים ותרבות מודרנית. שאפק, המשמשת היום כמרצה אורחת באוניברסיטאות בארצות הברית, היא סופרת מוערכת ועתירת פרסים שפירסמה קרוב לעשרה ספרים עד כה. "הממזרה מאיסטנבול" גולל את סיפורן של משפחה טורקית ומשפחה ארמנית, שסוד ישן מחבר ביניהן וקושר אותן ללטבח הארמני של 1915.
ארמון הניוון הטורקי
כעת רואה אור בעברית ספר מוקדם יותר שלה, "ארמון הפרעושים" (בהוצאת כנרת-זמורה ביתן, בתרגום סיון מדר). הרומן מספר על ארמון ישן שנבנה באיסטנבול על ידי מהגר רוסי, וכעת הוא עומד רעוע ומוכה פרעושים. בארמון-לשעבר מתגוררים עשרה דיירים, בהם המספר, אקדמאי חובב קירקגור, שתיין ורודף שמלות, אשה חולת ניקיון ובתה מוכת הכינים, צעירה יהודייה שאיבדה קשר לדת ומחפשת אהבת אמת, ועוד. שקיות האשפה הנערמות סביב ומדיפות סירחון המרחף על פני כל הסיפור, נתפסות כמטאפורה לריקבון ולניוון של החברה הטורקית היום.
"זה רומן שהושפע עמוקות מהעיר איסטנבול", אומרת שאפק. "בתקופה שכתבתי את הרומן התגוררתי בעיר, בשכונה מאוד קוסמופוליטית. זה היה כל כך צבעוני, כאוטי ורועש – אהבתי את זה. איסטנבול יכולה להיות עיר מלאת השראה עבור סופרים ואמנים.
"איסטנבול מלאה בסיפורים. הכל כאן מעורבב, מזרח ומערב, מודרניות ומסורת, עבר והווה, ניהיליסטים, ליברלים, לאומנים, אנשי שמאל, נערי היפ-הופ, בוהמיינים, שמרנים, נשים עטויות רעלה ונשים פמיניסטיות. כל האנשים האלה, מרקעים כל כך שונים, יכולים להיות שכנים באותו בניין דירות באיסטנבול".
עד כמה הסירחון והרקב שמרחף מעל ארמון הפרעושים הוא מטאפורה להידרדרות ולניוון חברתי?
"אני חושבת שטורקיה היא מדינה מורכבת ודינמית. יש בה הרבה שכבות. מעבר לקונפליקטים שלה, היא יוצרת סינתזות חדשות. היא נעה קדימה במהירות. תמיד האמנתי שגם עולם הספרות בטורקיה מאוד דינמי. נשים קוראות יותר מגברים, אבל הן לא כותבות יותר מגברים. אנחנו זקוקים ליותר נשים סופרות, יותר נשים פוליטיקאיות, יותר נשים במרחב הציבורי.
"בשבילי, 'ארמון הפרעושים' הוא רומן על דו-קיום, על קיום משותף. זה סיפור על איך אנשים בעלי סגנונות חיים שונים ודפוסי חשיבה שונים מצליחים או לא מצליחים לחיות ביחד. לכן הרומן הזה מדבר אל קוראים מכל מיני מקומות. אף על פי שהוא מתרחש באיסטנבול, הנושאים שלו מאוד אוניברסליים".
בספרך "הממזרה מאיסטנבול" בחרת לדבר באומץ על הטבח הארמני. מדוע עשית זאת. חשבת על ההשלכות?
"בעיני 'הממזרה מאיסטנבול' הוא לא ספר פוליטי בכלל. הנושא המרכזי בו הוא מגדר. גם נשים טורקיות וגם נשים ארמניות הן דמויות מרכזיות בו, סבתות, אימהות, נכדות – דורות של נשים. קצת הרגיז אותי שנתנו לזה יותר מדי משקל פוליטי, כי לא זו היתה כוונתי בכלל.
"רציתי להראות את הרקע המשותף לנשים הטורקיות והארמניות דרך הדברים הקטנים בחיים – אוכל, לבוש, שירי ערש, מוזיקה, סיפורי מעשיות. כך שיותר ממקרו-פוליטיקה התעניינתי דווקא במיקרו-סיפורים, אני חושבת שספרות טובה צריכה לאחד בין אנשים, לא להפריד ביניהם. אני מאמינה שבלב לבה של אמנות הסיפור מצויה האמפטיה, והיכולת לשים את עצמך בנעליו של אדם אחר".
איך את רואה במבט לאחור את אירועי המשפט שהתנהל נגדך?
"לעמוד למשפט על כתיבת רומן היה חוויה מאוד עצובה בשבילי. למרות הקשיים הכרוכים בלהיות סופר בטורקיה, אני חושבת שהיתרונות הרבה יותר חשובים וארוכי טווח. במשך השנים פיתחתי קשר מיוחד ורוחני מאוד עם הקוראים שלי, ואני לומדת מהם כל הזמן.
"חובבי ספרות יפה בטורקיה הם מדהימים, והפידבקים שלהם, האנרגיה, ההשראה והמורל שהם מעניקים לסופר הם יקרים לאין שיעור. המשפט היה אירוע זמני והשארתי אותו מאחורי. מה שחשוב הוא העומק והאיכות וכושר ההשתמרות של אמנות טובה".
חיה בין זהויות
שאפק, כאמור, נולדה בצרפת, חיה בספרד ובירדן, אחר כך בטורקיה, והיא נוסעת הרבה בעולם. היא פתוחה לעולם המערבי, ניזונה ממנו, ובעת ובעונה אחת משמרת את זהותה הטורקית. האם היא חווה מתח בין הזהות הטורקית לזהות המערבית שלה? "הכתיבה שלי עוסקת בשילוב ובגישור", היא אומרת, "זה מה שאני הכי אוהבת לעשות – לקשר בין דברים, לחבר בין סיפורים, בין תרבויות.
"המשורר המלומד הגדול ג'לאל א-דין רומי מדבר על לחיות כמו מצפן. אני אוהבת להשתמש במטאפורה הזאת לכתיבה שלי: רגל אחת של המצפן יציבה, מושרשת במקום אחד. הרגל השנייה נעה בסיבובים גדולים ורחבים. כך גם בכתיבה שלי, רגל אחת עומדת במקום, היא מושרשת היטב בתרבות הטורקית ובמיוחד באיסטנבול. הרגל השנייה נעה סביב העולם ונוסעת לתרבויות ולערים אחרות".
מה זה אומר בעינייך להיות סופרת טורקיה מודרנית היום?
"התרבות הכתובה בטורקיה נשלטת יותר על ידי גברים. לנשים יש סיפורים ומעשיות מדהימים, ואיכשהו הם לא מוצאים את דרכם אל הספרות הגבוהה. נשים קוראות, גברים כותבים. כשאני כותבת אני משלבת את הירושה התרבותית של הנשים, את התרבות שבעל פה הנשית, עם התרבות הכתובה. באותה דרך אני אוהבת לשלב בין טכניקות סיפור מהמזרח ומהמזרח התיכון, עם סגנונות סיפור מערביים.
מדוע את כותבת חלק מספרייך באנגלית?
"אני אוהבת לנדוד בין שפות כמו שאני נודדת בין תרבויות. חלק מהרומנים שלי אני כותבת קודם באנגלית, אחרים אני כותבת קודם בטורקית. בשבילי הטורקית אמוציונלית יותר, והאנגלית יותר מתמטית. זו לא התנסות קלה לסופר, אבל זה מאוד מאתגר וממריץ.
"במאה הזאת אפשר לחלום ביותר משפה אחת. זה עידן של מוביליות. זה עידן של הגירות, מעברים וקשרים גלובליים. נכון שאין הרבה סופרים שכותבים ביותר משפה אחת, אבל בעולם של היום יש עשרות אלפי אנשים שמבטאים את עצמם בשפה זרה".
עולם מלא קסנופוביה
בשנה שעברה פירסמה שאפק את הרומן האחרון שלה, "40 כללי האהבה", שזכה לתשומת לב רבה בעולם, וכעת
הוא מתורגם לאנגלית. הוא עוסק בסופיזם, הזרם המיסטי של האסלאם. בסוף הראיון נשאלת שאפק – לאור המתיחות שקיימת לאחרונה ביחסי ישראל-טורקיה – אם יש לה מסר להעביר לקוראיה בישראל, המסר שהיא בוחרת להעביר הוא כללי ולא נקודתי.
"זה לא ממש מסר, אבל הייתי רוצה לומר עד כמה העולם זקוק לסיפורים", היא אומרת. "הסיפורים שייכים לכולנו. הם נוסעים בעולם בלי ויזה או דרכון. הם מראים לנו עד כמה אנחנו מחוברים. יש יותר מדי קסנופוביה (פחד מזרים) בעולם היום. אבל זה הרבה יותר קשה להיות קסנופוב כשאתה אוהב סיפורים. כשאתה מתוודע לסיפור של מישהו, הוא נעשה בשבילך אדם אמיתי, לא זר".
לכל כתבות המדור לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
