לפעמים צריך לשבור את הלוחות

בפרשת השבוע 'כי תישא', בה שובר משה את הלוחות לאחר חטא העגל, למדנו כי מנהיג שלא יודע לשבור את הלוחות, גם איננו ראוי לקבל אותם. ואם נרחיב מעט את הלקח נאמר שכל אחד מאיתנו הוא מנהיג. הורה הוא מנהיג, מורה הוא מנהיג, מנהל הוא בודאי מנהיג. אך גם כל אחד מנהיג את עצמו. האתגר העולה מהפרשה בצורה נוקבת הוא אתגר 'הלא', אתגר ה 'עד כאן' . היכולת לשבור את המסגרת הקיימת כי היא לא נכונה, מוטעית, הרסנית ורעה.

מול היכולת הזאת עומדת גישתו של אהרן. הגישה האופטימית. האומרת שתמיד כדאי לפשר, לכוון, לעצב מתוך הקשבה למציאות. הקשב למציאות ונסה לכוון אותה לכיוונים בהם אתה מאמין.

נחלקו הפרשנים. האם משה שבר את הלוחות מתוך חולשה. תש כוחו, הוא נחלש רוחנית כשהוא ראה את העגל והמחולות והלוחות הכבדים פשוט נפלו מידו ונשתברו. יש המדייקים בלשון הכתוב וגורסים כי הביטוי "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" מרמז על פעולה מכוונת, אקטיבית.

מי צדק? משה השובר את הקיים, ויוצא למסע מלחמה ברע? או דווקא אהרן, המחנך המפויס, שלעולם לא אומר 'לא' אלא מנסה לומר 'כיצד"? התורה קובעת שאהרן טעה. אך האם הסיבה שהוא לא נענש איננה משום שהוא לא לגמרי טעה?

אני רוצה לנסות לטעון טענה סטריאוטיפית משהו ועל כך יסלחו לי קוראי. המנהיג/ מחנך של היום הוא בבחינת 'אהרן'. התרבות שלנו שוללת ואף מדכאת מנהיגים/הורים/מורים כדוגמת משה.

יועץ התקשורת הוא המנהיג של דורנו. בדיוק כמו שהצורך של ההורים והמורים באהבת ילדיהם, תלמידיהם, הוא הצורך המניע. הצורך של בעלי הסמכות באהדה, באהבה ובקבלה גורם להם להימנע מלומר לא, מלהציב גבולות ברורים.

האם זה נכון? האם זוהי טובת המונהג? טובת הילד? התורה קובעת שלא. נכון, משה לא שובר לוחות כל יום. לוחות שוברים פעם בחיים, אם בכלל. אך גם אם לא - ההורה, המורה והמנהיג צריכים לפחות להיות מוכנים לשבור את הלוחות, מוכנות נפשית ופנימית.

מדוע? כי 'לוחות' שלא מוכנים לשבור אותם אינם 'לוחות' ואינם שווים דבר. ובלשון בני אדם: עיקרון שאיננו מוכנים להילחם עליו, איננו עיקרון. ערך, שאיננו בנפשנו איננו ערך. אם לערך אין קדושה הוא איננו ערך. 'קדושה' בהקשר זה פירושה: מעמד על, מחויבות עמוקה הקודמת לנוחות ולצורך.

אתן דוגמא. הורה שרואה שילדו נוהג בצורה מסוכנת ברכבו. הוא מעיר לו פעמים רבות והילד איננו שועה לבקשות-הנחיות של ההורה. ההורה עושה זאת למען שמירה על חיי ילדו וחיי אחרים העשויים חלילה להיפגע. עם הערך של משירה על חיי אדם איננו 'קדוש' אצל ההורה, אזי הוא יאיים, וידרוש, יבקש ויתחנן אך לא יעשה דבר. לעומת זאת עם הערך הזה 'קדוש' הוא ייקח מילדו את המפתחות לרכב עד אשר יחול שינוי. הוא לא ישעה לצעקות של הילד, למריבה איתו, לפנים החמוצות שיקבל ממנו והתרחקות (הזמנית) מאיתו.

ערך איננו 'קדוש' אם איננו מוכנים להגן עליו בכל מחיר. אינני יודע מדוע מנחם בגין ז"ל פרש לביתו

לאחר מלחמת לבנון. אך הדעה הרווחת הייתה שהוא פרש משום שחש כי הוא נכשל בניהול המלחמה. ראו את מעשהו של משה לאחר שבירת הלוחות " וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה". מנהיג שמשלם מחיר הוא מנהיג שיש לו מערכת ערכים ברורה וקדושה יודע לומר, זהו, זה לא מתאים לחזוני לערכי, אני לוקח צעד אחורה. אני מבהיר היטב לעצמי ולסביבתי שהעניינים אינם מתנהלים בהתאם לערכי, לחזוני.

הפרשה קובעת שעל כל אדם לדעת מתי הוא שובר את הלוחות. גם אם לא יעשה כך כל חייו, ולוואי שלא יזדקק לכך. אך האופציה הזאת של שבירת הלוחות היא זו שמקנה את התוקף והעוצמה לערכים שאנו מאמינים בהם. היא זו שתעזור לנו לשמר אותם וללכת לאורם גם ביום יום של שיגרה.