נשיות רכה וחזרה למקורות. שבוע האופנה במילאנו
לטובה ולרעה, בלטה בקולקציות של שבוע האופנה במילאנו רוח של חזרה לבסיס, עם גזרות פשוטות, חייטות מוקפדת ואפילו כמה דוגמניות שאכלו משהו (לא כולן, כמובן)
המקורות של דולצ'ה וגבאנה
דולצ'ה וגבאנה הציגו קולקציה שנתנה במה מובהקת ליכולות הבסיסיות שלהם. בתחילת התצוגה נראה סרטון שבו תופר דומיניקו דולצ'ה ז'קט ולאחר מכן שמלה על גופה של דוגמנית, כשסטפנו גבאנה מצייר ברקע. כך הוצגו שתי היכולות
הבסיסיות של האופנה: איור דגמים ותפירתם. הסרטון המרגש המשיך להתנגן לאורך התצוגה שנתנה מקום של כבוד לז'קט, אך בו זמנית הזכירה במובנים רבים את הקולקציה של הצמד לקיץ הנוכחי. ההבדלים המזעריים נעוצים בעיקר במקורות ההשראה. בקולקציה הקודמת פנו השניים למקורותיהם הסיציליאניים, ובנוכחית התמקדו במקורות המותג שלהם. בשתי הקולקציות נכחו הצבע השחור בשיפון ובתחרה וכן הטרנד הפרחוני, ואי אפשר היה שלא לתהות נוכח הבחירה של המותג לחזור על עצמו. גם הרגשנות של הקרנת הסרט עם מוזיקה מרגשת הייתה מפוקפקת בעיניי, ועל אחת כמה וכמה סצינת הסיום, בה עלו על הבמה התופרים הנאמנים של המותג בסלואו-מושן דרמטי, שהדיף איכויות רגשיות של סרט שואה הוליוודי.
שחור, זהב, מנומר. דולצ'ה וגבאנה חוזרים למקורות המותג (צילום: AP)
ההתחדשות של מיוצ'יה פראדה
קשה לומר דברים דומים על הקולקציה של מיוצ'יה פראדה, שייצרה גרסה מעודנת לשמלות הקריסטל שהציגה בעונה הקודמת. עם דוגמניות נשיות כמו לארה סטון על המסלול, הבהירה פראדה שהיא מתרחקת מהדימוי המוכר שלה. לכך הוסיפו הפריטים עצמם, ברובם היו שמלות עם חצאיות רחבות, שנלבשו עם גרבי ברך, עוטרו בצמה קלועה במרכז והדגישו בעיקר את אזור החזה במלמלות ובתיפורים של חזיות. הרבה עור חשוף לא נראה בתצוגה, שבה צעדו הדוגמניות בשיער אסוף גבוה ברוח שנות השישים המוקדמות. פראדה קראה לבגדים שלה בגדים "נורמאליים", שקל לנשים לרכוש. היה בכך סוג של קסם, אבל בכלת זאת חסרה לי היצירתיות שמאפיינת את המותג בימים כתיקונם. בנוסף, מעניין לראות איך ישתמשו בהפקות האופנה התיאטרליות של המגזינים בקולקציה הפשוטה הזאת.
התרחקה מהדימוי המוכר. המסלול של פראדה (צילום: רויטרס)
ערב ארוך ורך
כזה גם היה הסיפור של אלברטה פרטי, שחזרה למה שהיא יודעת לעשות, עם קולקציה יפהפיה של שמלות רכות ועשויות שיפון. יכולותיה של המעצבת בלטו בעיקר בגזרת שמלות הערב הארוכות, שנשפכו כלפיי מטה בסילואט צר, מעוטרות רק בפס כסף יחיד וצדדי. כיווץ המותן העדין, כמו גם זה של האגן, יצרו עניין צנוע ומקסים. קסם אחר הפגין אלבינו, שיצר קולקציה שעשתה שימוש בסקאלת צבעים מינימליסטית של קאמל, קרם, לבן, שחור, אפור וחום. בתצוגה בלטה גיאומטריות קסומה, שנשענה מחד על צללית צרה וארוכה (בעיקר בזכות חצאיות מקסי גבוהות). אצל אלבינו ניתן היה לראות ניצנים של מראה נזירי – שהציץ מבעד לשתי הצלליות שתיארתי – אבל גם של לוק ילדותי קלאסי.
התמקדה במה שהיא יודעת לעשות. הקולקציה של אלברטה פרטי (צילומים: רויטרס)
מותג מתעורר
המעצב תומאס מאייר למותג בוטגה ונטה, מאידך, חקר צללית אחרת וכוחנית יותר של חליפות הכוח המוכרות לנו משנות השמונים. בדרך מעניינת הצליח המעצב להשאיר בחוץ כל עדות לנוקשות, בעיקר בחליפות שהיו תפורות כולן מעור שהפך לרך ודק ברוח השיפונית והנשפכת החביבה על מאייר. בהמשך התצוגה נראו שמלות עם חלק עליון קשיח (שהזכיר את הטורסו שהציג המנוח אלכסנדר מקווין בתחילת דרכו) וחלק תחתון רך ונוזלי. זו לא הייתה קולקציה מדהימה, אבל היא הוכיחה את יכולותיו של מאייר, בעיקר בייצור פריטים נחשקים שהופכים את בוטגה ונטה למותג רלוונטי שמצליח להתנער מהדימוי המבוגר שלו.
בוטגה ונטה. מתנערים מהדימוי המבוגר (צילומים: Gettyimages Imagebank)
קשיחות יתר בג'יל סנדר
מה שהיה מעניין אצל מאייר הפך לבנאלי אצל ראף סימונס למותג ג'יל סנדר. המעצב, שידוע בחיבתו למינימליזם, שילב בין חליפות טוויד לבין מראה עתידני, וריכך את הרצינות של שני אלה באמצעות מגפיים שטוחים. סימונס טען שהוא מעצב עבור אישה שיודעת מה היא רוצה, ושמקורות ההשראה שלו הם לארה קרופט מחד ואנה ווינטור מאידך. אפשר להניח שהטוויד מקורו בווינטור, ואילו האוברולים והפריטים הצמודים קשורים בדמות הבדיונית. עדיין, שתי הווריאציות הנשיות של סימונס שידרו קשיחות שהעלתה תהיות לגבי היכולת של אישה לדעת מה היא רוצה בלי לשדר קשיחות ותוך שהיא נהנית ממראה רך ונינוח. האם נידונו לבחור בין החלטיות וקשיחות לבין רכות ובלבול?
שילוב בין אנה ווינטור ללארה קרופט. ראף סימונס לג'יל סנדר (צילומים: AP)
רכות מפתיעה אצל ג'יאנפרנקו פרה
בתצוגה של ג'יאנפרנקו פרה, לעומת ג'יל סנדר, ניכר שילוב מוצלח בין רכות וקשיחות. בקולקציה של המותג הושם דגש על המותניים, לעיתים עם חגורות רחבות שהזכירו מחוך מצומצם, ובכל זאת נראו חליפות נטולות קשיחות. פרה יצרו שמלות שנשענו על הצללית המוכרת של חליפות חצאית עם חגורה אבל הפכו את החיבור המשולש לשמלה אחת, מעשה שהפך את הצללית הקשוחה המוכרת לרכה הרבה יותר.
צללית קשוחה, תוצאה רכה. הקולקציה של ג'יאנפרנקו פרה (צילומים: רויטרס)
הבולטים לטובה
לסיום, ראוי להתייחס לבתי אופנה שהצליחו לבלוט בלי לוותר על אמירה אישית. במארני אפשר היה לראות התרסה כנגד הצפוי בשילובים חדים שכללו בלוקים של צבע, ביניהם חרדל וקאמל עם אדום-בורדו, וכן בחליפות מכנסיים מכוסות בהדפסי ענק. הבחירה של המותג להתמקד במכנסי ברמודה, וכן ליצור שמלות עם נפח לא קונבנציונאלי באזור האגן, שידרו הרבה יותר פלז'ר מביזנס. גם בקולקציה השנייה שעיצב כריסטופר קיין למותג ורסוס נשבה רוח של משחק, עם שמלות סאטן קטנטנות בתכלת ובאדום, ועם מקום מינימאלי לשחור. כמו במארני, גם כאן נכחו בלוקים של צבע, אבל הפנייה הייתה לקהל צעיר יותר, שחצאית הפליסה קורצת לו גם כשהיא עולה הרבה מעל לברך.
הלכו נגד הטרנדים. הקולקציה של מארני (צילומים: AP)
פונים לקהל צעיר. כריסטופר קיין לוורסוס (צילום: AP)
השוו אותם: עוד שבועות אופנה
