שומר אחי אנוכי

לפני 16 שנה ניצבנו אמי ואנוכי מול מיטתו של אחי הצעיר יחיאל במרכז להשתלות בבית החולים פול ברוס בפאתי פריז. חלון גדול הפריד בינינו ובינו. הוא שכב שם חסר אונים, מפרפר בין שם לכאן, בהמתנה גורלית לתרומת כבד. הכבד שלו נשחק עד דק במחלת צהבת נגיפית וגופו החלוש החל לקרוס. הבטנו זה בזו בעיניים דומעות וידענו שחוץ מלחייך אליו ולהתפלל לנס, אין דבר בעולם שאנו יכולים לעשות כדי להצילו. חוסר אונים מייאש השתלט עלינו, אבל לא ויתרנו לרגע. נזכרתי אז בילדות שלנו ואיך תמיד נחלצתי לעזרתו כאשר התקוטט עם ילד גדול ממנו והבטיח לו ”אחי הגדול יבוא ויכסח אותך.” ואני, שהייתי גדול יותר רק בכמה סנטימטרים, השתדלתי למלא את תפקיד האח הבוגר. אבל עכשיו עמדתי שם ולא היה את מי לכסח. חיפשנו חיזוקים בכל פינה אפשרית, בעיקר אצל הרופאים האופטימיים. אני זוכר לילות ארוכים במוטל שבהם ניסיתי לשחזר לאחור את השתלשלות חיינו כדי לשים את האצבע על הנקודה שבה נרדמתי בשמירה ואחי כמעט איבד את חייו. מתי זה קרה? לא ממש הצלחתי, או אולי העדפתי להדחיק. התפילות נענו לבסוף. חצי שנה הוא המתין לכבד בצרפת ולבסוף עבר השתלה מוצלחת וחזר לישראל, כאן התחיל תהליך של שיקום והחלמה.

כבר אז לאחר השתלת הכבד הבנתי והפנמתי עמוק את הידיעה שהתרופות נוגדות הדחייה שיחיאל החל לקחת מיד עם ההשתלה יפגעו בכליות עד לחיסולן הבלתי נמנע. כבר אז הבנתי שיבוא היום ואצטרך להתייצב. אך זה נראה אז כאחרית הימים וגם קיוויתי שהיום יתבושש להגיע ככל האפשר. 15 שנה החזיקו הכליות של יחיאל מעמד ולבסוף קרסו וחדלו לתפקד. כאשר הוא סיפר לי שבבדיקות הוא נמצא מועמד טוב להשתלת כליה, לא חשבתי פעמיים, בעצם לא חשבתי בכלל. הצעתי את עצמי כתורם. הפעם, שלא כמו במקרה של הכבד, יכולתי לתרום יותר מתפילה ותקווה. החשיבה באה אחר כך. הרבה חשיבה, על האחריות למשפחתי, על התהליך עצמו, על הניתוח ועל ההחלמה. היה ברור לי שהחלטה כזאת חייבת להיות אישית, רק אני עם עצמי. אף אחד אחר לא יכול ולא צריך לקחת אחריות על החלטה כזאת. מובן שהתייעצתי עם רופאיי וקיבלתי תמיכה וחיזוקים מרעייתי ומילדיי.

אך לא כולם תמכו מיד. הוריי למשל נבהלו ונתקפו חרדות קשות. אני מבין ללבם. עבורם המשמעות הייתה אחת - לסכן את הבן הבריא שלהם בהרפתקה שטיבה לא היה ידוע להם. הם נקרעו בתוכם כי ההחלטה הונחתה עליהם. לא שאלתי לעצתם. אבי הציע להמתין עוד קצת ולייחל לנס... אמי הציעה את כל חסכונותיה הדלים כדי ”לרכוש” כליה בחו”ל. לא היה ליחיאל זמן לנסים, והרעיון לרכוש כליה מאיזה אומלל עני בחו”ל נראה דוחה ובלתי מוסרי בעיניי וגם לרושש את אמי נראה לי נורא. אבל ידעתי שאני צריך את הוריי לצדי ולצד אחי, בעיקר את אמי המסורה ללא קץ. לכן השקעתי בהסברה וקירבתי אותם אל הפרטים. הידיעה תמיד מפיגה חששות. לבסוף הם הפנימו את העניין והתמסרו באהבה, בייחוד אמי שעשתה ימים ולילות לצד מיטותינו בבית החולים ובבית. הרופאים כמובן חיזקו את החלטתי, וגם הבדיקות הרפואיות הרבות הצביעו על סיכויי הצלחה גבוהים מאוד. אך לא הסתפקתי בכך. דיברתי עם שני תורמים, האחד תרם לאחיו והאחר תרם לאביו, שסיפרו לי על תהליך לא קשה ועל חיים נורמליים לאחר מכן. קראתי בלי סוף באתרי אינטרנט אמריקאים ובפורומים של תורמים ומושתלים (כמעט אין מידע בנושא בעברית, לצערי, וחבל). אך חשובה יותר מכל הייתה תוצאת בדיקת התאמת הרקמות שבה נמצאנו מתאימים כמעט במאה אחוז והרופאים הבטיחו סיכויים גבוהים מאוד להשתלה וקליטה מוצלחת של הכליה. הלכתי לניתוח בראש שקט, ועיקר דאגתי היה נתון לניתוח ההשתלה של אחי. התפללתי עד שנעצמו עיניי. ואכן, תודה לאל, עברנו את הניתוחים ושתי הכליות מתפקדות, זו שנותרה אצלי וזו שהושתלה אצל אחי. חיי אחי ניצלו.

המסר שלי לכל אח או אחות של חולה כליה הוא פשוט - אין אחר זולתכם. אל תמתינו לנסים, אתם הנס. שומר אחי אנוכי, שומרת אחותי אנוכי. תלמדו היטב את הנושא כדי להפיג את כל הפחדים והחששות. אתם מוזמנים לכתוב אלי בכל עת ל־

samishalom@gmail.com. זו לא רק חובה מוסרית עליונה שלנו כאחים, אלא גם זכות גדולה וחד פעמית – להציל חיים יקרים. אין זה עניין של אומץ או כבוד, אלא נטילת אחריות במובן הפשוט ביותר של המילה. תחשבו על המושג אחווה. האין זו משמעותו הצרופה ביותר?