האם ניתן לחזות את ההיסטוריה?

נתחיל מהסוף – אם אתם חפצים לדעת מדוע רצוננו לנבא את עתידנו האישי, החברתי והלאומי הוא רצון סרק, מוליך שולל, מסוכן והזייתי במיוחד – התחילו בקרוב לקרוא את "דלות ההיסטוריציזם", ספרו של הפילוסוף היהודי-ווינאי-בריטי קרל פופר, אשר תורגם בהצלחה ע"י פנינה זייץ ממש לאחרונה בהוצאת שלם (ובליווי מבוא בהיר של זאב לוי).

על אף שהוא מורכב, תזזיתי ואף מבולבל ורווי סתירות – ספרו של פופר, אשר פורסם ממש לקראת תום מלחמת העולם השנייה (1944-45), נותר גם ברבות הימים מרתק, נועז, חצוף ומחכים.

פופר, שבמרבית ימיו הבוגרים כיהן כפרופסור ללוגיקה ומתודה מדעית בלונדון, התפרסם בעיקר בזכות טענתו בדבר "עיקרון ההפרכה", לפיו תיאוריות מדעיות לעולם אינן מאומתות בניסוי (שכן כמה שנרבה בניסויים ואף נקבל תוצאות דומות תחת תנאים דומים – אין בידינו ערובה לתוצאה זהה בעתיד), אלא, לכל היותר, מהוות נקודת פתיחה לביצוע ניסויים שמטרתם לבקר, להעיד על צורך לתקן ואף "לנפות" תזות לא מוצלחות.

פילוסופית המדע הדדוקטיבית של פופר עמדה אף ביסוד ספרו הפוליטי הגדול (באורכו ובחשיבותו) – "החברה הפתוחה ואויביה", אשר פורסם גם הוא עם סיומה של מלחמת העולם השנייה. כמעט מיד עם פרסומו, הוצב הספר כתמרור אזהרה מפני דוקטרינות פילוסופיות פוליטיות "סגורות" לביקורת, שהתגלמו במשטרים הטוטליטריים של זמנו (הפשיזם האיטלקי, הנאציזם הגרמני והקומוניזם הסובייטי). דוקטרינות שאת יסודן העיוני איתר פופר בהגותם של שלושה פילוסופים מערביים בכירים – אפלטון, הגל ומרקס.

בניגוד גמור למונומנטאליות של "החברה הפתוחה ואויביה", "דלות ההיסטוריציזם" הינו חיבור קצר, כמעט ספרון, הממוקד כל כולו ברעיון אחד – הוכחת דלותו של ההיסטוריציזם. אבל רגע, מה זה היסטוריציזם? מדוע הוא דל? וכיצד זה אמור לומר לנו משהו בעל ערך כיום?

כבר במבוא לחיבור, קובע פופר כי היסטוריציזם בעיניו הוא שם כולל לתיוג כל גישה במדעי החברה המתיימרת שביכולתה לחזות את עתיד המין האנושי על סמך חוקיות קבועה מראש שאיתרה במהלך ההיסטוריה. לפי פופר ההיסטוריציזם הוא רעיון דל בדמיון, שכן אין למצדדים בו את היכולת לקבוע תנאים להפרכת טענתם, כלומר אין הם מציבים תנאים חברתיים/כלכליים/פוליטיים שבאם יתרחשו - נבואתם תופרך.

לדוגמא, עבור פופר אין ערך מדעי לגישה שלא משנה האם המהפכה המעמדית שחזתה התרחשה או לא אין המודל ההיסטורי שהציעה נפגם, בדיוק כפי שאין ערך מדעי לטענה הפרוידיאנית לפיה באמצעות התת-מודע ניתן לפרש בהצלחה כל מצב נפשי של המטופל.

סר קרל פופר, מחשובי הפילוסופים במאה ה-20 (צילום: GettyImages)

היסטוריציזם כמדע

הספר מכיל שני חלקים, כל אחד בעל שני פרקים. בחלקו הראשון חובש פופר את "כובע" ההיסטוריציסט המשתדל להציג ולגונן על עמדה מגונה בעיניו. בחלקו השני חוזר פופר לכור מחצבתו האידיאולוגי לשם ביקורת נוקבת על הרעיונות הללו.

נקודת המוצא הביקורתית של פופר בפרק א' הינה שהרעיון ההיסטוריציסטי אינו יכול להיחשב כמדעי, אשר על כן אין זה מפליא כי גם הצגת ההיסטוריציזם נעשית דרך יחסו למדע, או, לכל הפחות, מה שנתפש בעיני הציבור כ"מדע אמיתי" – הפיזיקה.

לטענתו, ההיסטוריציזם בבסיסו הינו גישה מדעית-חברתית, אותה הוא מכנה בקצרה "הדוקטרינה האנטי-נטורליסטית של ההיסטוריציזם" הטוענת שאין צורך ואפשרות "לייבא" את שיטות הפיזיקה לחקר החברה והאדם. שכן, בעוד שהטבע הוא מושא חקירה אחדותי ופשוט לכאורה, קבוע במרכיביו בכל זמן ומקום ולא מושפע מחקירת האדם אותו, הרי שחברה האנושית היא אוסף אנשים, המשתנה כל העת בהרכבו (שכן הפרטים מתים, נולדים, מהגרים) ובבחירותיו הערכיות והפוליטיות.

מכאן, שהפיזיקה מבוססת, לכאורה, על שיטות מדידה כמותיות וניסויי מעבדה מדויקים ומתוחמים בזמן, במקום ובייעוד, בעוד מדעני החברה אינם יכולים לבצע ניסוי דומה ועל כן הם מנועים, עקרונית, מלהציע תחזית בעלת שיעור דיוק "פיזיקאלי".

גם אם אפשר ואף צריך להסכים עם פופר שתפישה זו של הפיזיקה כמדע כמותני-מדויק ואובייקטיבי מתאימה אולי לסרטים הוליוודיים, אך לא למציאות העכשווית (חישבו רק על המודלים המופשטים מאוד שעומדים כיום בבסיס הפיזיקה, כגון תורת הקוואנטים) – הרי שהוא מפספס את העיקר.

כל מהותו של ההיסטוריציזם, בוודאי בגילומו הפוליטי במשטרים הטוטליטריים היה בקביעה שכן הצליח, לכאורה, למצוא חוקיות-על אוניברסאלית, כוללת, קבועה, וכמובן "מדעית" להיסטוריה. כך היה עם הדימוי העצמי ה"מדעי" של הסוציאליזם המרקסיסטי אל מול הסוציאליזם האוטופיסטי של סן-סימון, אואן ופורייה וכך היה גם בתורות הגזע הנאציות מבוססות המדע, לכאורה, של הדרוויניזם החברתי.

חמור מכך, לפי פופר ההיסטוריציזם התרחק מהדימוי הפיזיקאלי של יחידת הניתוח האחידה והפשוטה של האטום וטען כי היסוד החברתי, האדם, אינו אלא ישות מורכבת וסתירתית, בעלת אופי משתנה ולא צפוי, המונע חיזוי עתידי מדויק וההופך את ההיסטוריה לשדה של שינויים ממשיים.

אך, מה לעשות שבמרבית התיאוריות הפוליטיות ההיסטוריציסטיות הדברים היו בדיוק להיפך? מרקס למשל, כתב על חשיבות הניכור החברתי המתפתח של האדם רק כי הניח שהמהפכה החברתית-כלכלית נובעת משאיפת האדם לחזור לעצמו כיצור יוצר וחברתי.

שינוי חברתי בעולם דטרמיניסטי

בפרק ב', טוען פופר במפתיע כי קיימים היסטוריציסטים "פרו-נטורליסטים" לא מעטים שדווקא כן מבקשים לאמץ מתודות חקירה של מדעי הטבע היישר לחקר החברה. מקור התלהבותם מצוי בהצלחת מדע האסטרונומיה להעניק תחזיות מדויקות לטווח ארוך למערך הכוחות הדינאמי והמורכב שבין גרמי השמיים.

כאן מחליש פופר את טיעונו בעצמו, שכן אם ההיסטוריציסטים הם בו בזמן מצדדי ומתנגדי אימוץ שיטות מחקר מדעיות, מה הטעם בחלוקה זו מלכתחילה? גרוע מכך, אותה גישה שבראשית החיבור הופיעה כמי שמנועה לוגית מכל אפשרות לגבש חוק אחד, כולל, אוניברסאלי למהלך ההיסטוריה האנושית מוצגת כעת כמי שמאווייה נתונים בדיוק למציאת חוק התפתחות החברה "בכל הזמנים".

לקראת סוף הפרק אף מוסיף פופר וטוען, בצדק, כי ההיסטוריציסט מצוי בדילמה קבועה – האם לפעול למען תהליך שבכל מקרה יתרחש? האם צריך הפועל למרוד בבעל המפעל אם המהפכה הפרולטארית המיוחלת היא תוצר כוחות היסטוריים כבירים ממנו?

התשובה היא: כן, אבל לפעול אך רק בתוך תוואי ההיסטוריה הדטרמיניסטי, שנקבע מראש באופן נחרץ. דברים אלה עומדים בניגוד משווע לטענתו מהפרק הראשון לפיו לא תיתכן אחדותיות היסטורית בעיני ההיסטוריציסט למעט השינוי.

בחלקו השני של החיבור פונה פופר לא רק לביקורת נרחבת יותר של הרעיון ההיסטוריציסטי אלא אף מציע שיטת מחקר חברתית אלטרנטיבית, לה הוא קורא "טכנולוגיה קמעונית" (Piecemeal Technology) – שמטרתה חשיפת הלא אפשרי לביצוע (תיקון חברתי מהפכני כולל) ללא ויתור על תיקון מקומי, חלקי, הדרגתי, ממושך ולא ודאי בהצלחתו.

בעוד ההיסטוריציסט שואף לתיקון עולם, "הוליסטי" בלשונו, קובע פופר כי תיקון חברתי ריאלי ומדעי, תמיד תחום לזמן ומקום מסוימים ובעיקר פתוח לטעויות, ללא צפוי ולהכרח הלמידה מהם. בשורות בלתי נשכחות שחבל שלא מספיק מפוליטיקאי ארצנו מכירים, טען פופר:

"...כדי להחדיר שיטות מדעיות למחקר החברה ולפוליטיקה צריך, מעל הכול, לאמץ גישה ביקורתית ולהכיר בכך שלא רק הניסוי הכרחי, אלא גם הטעיה. הוא חייב ללמוד לא רק לצפות לשגיאות, אלא גם לחפש אותן ביודעין... אולם הדרך היחידה ליישם משהו כמו שיטה מדעית בפוליטיקה היא לפעול על סמך ההנחה שלא יכול להיות מהלך פוליטי חסר פגמים, כזה שלא יכולות להיות לו השלכות לא רצויות...

משמעותה של שיטה מדעית בפוליטיקה היא החלפת האומנות הגדולה של שכנוע עצמי בכך שלא עשינו שגיאות, של התעלמות משגיאות, של הסתרתן ושל הניסיון להאשים אחרים בהן, באומנות הגדולה עוד יותר של קבלת אחריות עליהן, של הניסיון ללמוד מהן, ושל יישום הידע כך שנוכל להימנע מהן בעתיד" (עמוד 69).

לאור שורות מרשימות אלה, לא נותר אלא לתמוה מדוע דווקא ההוליזם שימש את פופר כנקודת החיבור בין ההיסטוריציזם והמחשבה האוטופית. לדידו שינוי הוליסטי הוא כינוי לכל שינוי המכוון לחברה הנתפשת כשלם הגדול מסכום חלקיו. אולם, תפישה זו של החברה כאורגאניזם, היינו כמעין יצור חי שמתהווה, גדל ומתנוון – אכן הייתה רלבנטית להיסטוריציזם אך רק לפן אחד, ימני, שלו.

אין לכך כל נגיעה לדיון המכניסטי (לפיו חברה=סכום אזרחיה בדיוק ותו לא) המפורסם של מיל, קונט ואף מרקס. ההתניה של ההיסטוריציזם בהוליזם היא לפיכך לא מספיקה ולא הכרחית – היסטוריציזם לא הוליסטי התקיים במובהק.

אם כבר, אפשר להסכים עם פופר, שללא קשר לתפישת החברה שלו, ההיסטוריציזם מקבע תכלית קיום אנושית העליונה על בחירת האדם הפשוט ("רוח ההיסטוריה" להגל, "המטריאליזם הדאלקטי" למרקס, "דרכה של האומה" לפשיזם-נאציזם). תכלית, שאין האדם ה"סביר" יכול, לכאורה, שלא לבחור בה ושכל ויכוח עם מצדדיה מיותר מראשיתו ומסמן את המתנגדים לה כדוברים שעמדותיהם ולעיתים, כפי שההיסטוריה הדגימה לנו היטב, גם קיומם לא לגיטימי.

התגברות על התשוקה

בפרק הסיום מציע לנו פופר לזנוח את התשוקה לאתר חוקי-על להתפתחות המין האנושי בהיסטוריה המאפשרים לנו להיסחף אחר נבואות הרס או פיוס (מישהו הזכיר "מזרח תיכון חדש"?) – ולהחליפם בשאיפה להבחין במגמות (Trends) חברתיות ובעיקר בתנאים העשויים לשנותן או אף להעלימן.

מה יכול להיות יותר רלבנטי עבורנו מאשר ההכרה הנכוחה כי חלוף השנים והספרות בלוח השנה לא נושא עימו כל הבטחה לשיפור באורחות חיינו ובניהול מערכותינו? מערכת החינוך הישראלית הרי לא תתקדם בגלל שאנו מצויים כבר בפיתחה של שנת 2010, אלא אם כן נדאג לתנאים מסייעים, "מוסדיים" בלשון פופר, כגון: הימנעות מצנזורה שלא לצורך, שמירה על שדה שיח חברתי ביקורתי ופלורליסטי והגנה על תחרותיות מחשבתית, כן, גם אם זה אומר תמיכה כספית במוסדות "לא רווחיים" דוגמת האקדמיה ה"פיאודלית" הישראלית.

סיום החיבור נושא עימו הפתעה כמעט מרעישה, פילוסוף המדע הדדוקטיבי העומד בחזית העשייה המדעית המערבית, מגלה פנים פלורליסטיות שלא לומר פוסט-מודרניות. לפתע ביקורת התפישה האחת הנכונה והמדעית של ההיסטוריה מוקצנת עד כדי תמיכה בריבוי פרשנויות היסטוריות המייצגות כל אחת "נקודת מבט" לגיטימית בעלת אותה מידת שכנוע, המתגלמת באמירה עכשווית ביותר לחוקרים באשר הם, לפיה עליהם:"... להיות בהירים בדבר הצורך לאמץ נקודת מבט, להצהיר עליה בגלוי ולהישאר תמיד מודעים לכך שהיא אחת מיני רבות" (עמוד 106).

ברוחו של פופר, עלי לקבוע בגלוי כי על אף ריבוי הכשלים בחיבורו, דומני שטענתו הבסיסית שרירה וקיימת – הרצון האנושי הנתקל באופן יומיומי במציאות מנכרת, משתנה ולא ודאית, משתוקק כל העת לייצר לעצמו בכוחותיו "מבני על" קבועים - יהיו אלה דרכה של האומה בהיסטוריה, התפתחות המאבק המעמדי או קדושת הקידמה הטכנולוגית – שאמורים לספק ביטחון, יציבות וזהות ומסתיימים לרוב באסון חברתי ופוליטי.

באופן פרדוקסאלי דווקא מי שקבעו לעצמם חוקים לחיזוי העתיד, מוצאים עצמם שבורים ממאורעות היומיום, בעוד ה"מסתפקים" בתיקון מקומי וחלקי יסתדרו היטב עם המציאות הקיימת. כבר לפני יותר ממאה שנים, בעקבות הקונגרס הציוני השישי בו הועלתה ההצעה להקים את הבית היהודי במזרח אפריקה, טען אחד העם בדיוק ברוח זו:

"...מי שכובש לו דרכו בעבודתו, הוא שוקל את כוחו כנגד המעצורים שלפניו ויודע מראש, כמה הוא צריך לעבוד בשקידה עד שיגיע למטרתו ועל כן הוא מזדיין בסבלנות ועובד בלי ליאות. אבל מי שתולה גורלו במקרים מצליחים ומצפה לישועה פתאומית שתבוא לו מהחוץ – הוא בא בהכרח לידי תקווה, שהישועה אפשרית היא גם 'היום או מחר', והתקווה הזאת מתשת כוח סבלנותו ומביאתו לידי מרירות הלב כשהישועה תתמהמה, כשהיום ומחר יעברו והיא לא באה" (אחד העם, "הבוכים", כל כתבי אחה"ע, עמוד שלט).

הדי לנו בדברים אלה בכדי לא להתפתות לתשוקה ההיסטוריציסטית?

ד"ר גולן להט הוא מומחה למחשבה מדינית, מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א

"דלות ההיסטוריציזם" מאת קרל פופר, הוצאת "שלם"