סער, למד אותם מצוות

אם היוזמה החדשה של שר החינוך תצא לפועל, בוגרי כיתה ח' של השנה הבאה יוכלו לצייץ "לפום צערא אגרא" ואולי אפילו לדעת מהם שלושת הדברים שעליהם העולם עומד, אילו נסים אירעו לאבותינו בעת שבית המקדש עמד על תילו – ואיך ראוי לו לאדם להתנהג בין הבריות, על פי השקפותיהם המקובצות של אנשים שהלכו לעולמם לפני אלפיים שנה בערך. בבוקר הראשון בכיתה ט' יוכלו לנשום לרווחה ולשכוח את כל זה.

ובינתיים, שר החינוך כבר יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר שהנה הוא מצליח לתגבר את לימודי היהדות בקרב החילונים הבורים הללו, שעכשיו יתוודעו לפרקי אבות - אבל בעוד ידו נעה אל כתפו, הרשו לי לחרב שמחה ולקבוע, ששוב הוא ובכירי משרדו טועים באשר לדרך הנכונה להנחיל לדור הבא ערכים בסיסיים של יהדות.

עבור התלמיד החילוני, פרקי אבות או כל טקסט אחר הלקוח מארון הספרים האמוני לא יכולים לשמש כמורי-דרך לחיים, ואפילו לא לתקנון ההתנהגות המקובל בהפסקות בין השיעורים. מי שיכול להעריך את משמעותם הקנונית הוא רק מי שבאמת מתחנך לאורם, בבית הספר ובבית, ועבורו הם משמשים כמנטרות מקוצרות, כקודים תרבותיים מובנים לגמרי בתוך אורחות חייו. בעיניו של תלמיד חילוני, לכל היותר אפשר לסכם אותם כ"תהיה דתי ותתנהג יפה". הם לא חלק אורגני מחייו, הם לא מעניינים אותו והם לא יותירו בו כל רושם מתמשך, מפני שהוא לא יהיה דתי. נותר איפוא "להתנהג יפה", ושם דווקא מצוי פתח ללימוד ערכים – אבל לא דרך שינון פסוקים, אלא דרך עשייה אקטיבית ברוח אותם ערכים עצמם שמובעים יפה כל כך בפרקי אבות.

ומה כן?

תודעה של חסד וצדק חברתי, נתינה ועשייה למען הכלל עוברת כחוט השני בטקסט הזה, וטוב יעשו פרנסי משרד החינוך אם יאגדו את היוזמות הספורדיות והיפות-כשלעצמן שמתקיימות בבתי ספר שונים בתחום הזה, לכלל "לימודי עשייה יהודית" או כל שם יפה אחר שיבחרו לקרוא לזה:

את איסוף קופסאות השימורים והמצרכים הבסיסיים לחגים לטובת העניים, את קירובם של ילדים בריאים לילדים בבתי חולים, אפילו את מחזור הבקבוקים המאורגן שנוהג פה ושם. בשפה הנוהגת במשרד החינוך כעת, המיזמים האלה ידועים כפעולות למען הקהילה, וגם כביטויים ל"ערכים", יהיו אשר יהיו. מי שמצוי ביום-יום של מערכת החינוך יודע כי אלה גם עניינים שילדים נרתמים אליהם בחפץ לב, כחלק מתודעת הצדק שלהם עצמם ומן החמלה שהם מגלים כלפי הזולת.

ובדיוק כאן מצוי פתח מצוין למחשבה מחודשת על ארגון הפעילויות הוולונטריות הללו תחת ההגדרות שאפשר למצוא בפרקי אבות, או בכל טקסט אמוני אחר הדן במוסר ובדרך ארץ. בעשייה ובהדגמה, ובלימוד הטקסט רק כנגזרת מן העשייה, ולא מן הקדושה המיוחסת לו – שתישאר חסרת משמעות עבור החילוני, בהיעדר עשייה. אבל כשהוא עושה, אפשר לספר לו, באותה הזדמנות, שהעשייה היא ביטוי ליהדותו, ששורשיה עתיקים, שדברי החכמים בהם נתגלמה במלים הם לעתים שירה טהורה.

כך יש אולי סיכוי לקרב את התלמיד החילוני אל חווית היהדות שלו עצמו, ודרכה – אל הטקסט. הדרך ההפוכה היא פשוט בזבוז זמן.