ניתן לשנות מנהג ולאכול מצה שרויה בפסח?
שאלה:
בבית הוריי נהגו שלא לאכול מצה שרויה בפסח: עוגות מקמח מצה וכדומה. אף אני נהגתי כך במשך כל השנים, ואף לאחר נישואיי. בבית אשתי לא נהגו כן, ולכן הדבר גורם לסיבוכים, בפרט אצל הילדים. ברצוני לדעת, האם הדבר אסור ממש, ואני חייב להמשיך במנהג זה, או שיש דרך לשנות את מנהגי. (דב)
תשובה:
דב שלום וברכה,
א. כתב הרמב"ם (חמץ ומצה ה, ה): כשמוללין הקדרות החדשות, אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה, אבל קמח קלי אסור, שמא לא קלהו יפה, ויבוא לידי חימוץ". כלומר, מותר לבשל קמח מצה, אולם אסור לבשל קמח העשוי מגרעינים קלויים. וההסבר הוא, מפני שקמח מצה שכבר נאפה, אינו בא לידי חימוץ גם אם יבשלוהו אחר כך (רבנו מנוח, שם).
מקורו של דין זה הוא בגמרא (תלמוד בבלי מסכת פסחים מב). כך נפסק גם בשולחן ערוך אורח חיים סימן תסד, ג).
ב. בעל ה"משנה ברורה" (שם סק"ח) כותב בשם ה"מגן אברהם", שאם מצאו קמח בתוך מצה אפויה, אסור ליתנו ברוטב, משום שקמח זה בוודאי לא נאפה יפה, מפני שהמצה מפסיקה בין הקמח לבין חום התנור, ולכן אם נתנוהו בתבשיל - נאסר התבשיל אף בהנאה.
לפי זה, אם יש חשש שבתוך המצה יש קמח שלא נאפה, צריך לחשוש לשרייתו בנוזלים, משום שהדבר יביא לחימוץ הקמח.
ג. חשש זה היה מצוי כנראה, בזמנים קדומים יותר, שהמצות היו עבות ביותר, לפעמים עד כדי טפח עובי(כ 10 ס"מ). מטעם זה היו אנשי מעשה שהחמירו על עצמם, ולא היו "אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים, שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש, ויתחמץ עכשיו על ידי השרייה או הבישול" (שערי תשובה סימן תס). אולם בזמננו, שאין אופים מצות עבות כלל, אלא רקיקים דקים, אין לכאורה לחוש לכך, כמו שאין חוששים לאכול המצה עצמה, ואין חוששים שמא יש בתוכה מה שלא נאפה יפה ונתחמץ (שם).
ד. יש שהוסיפו, שמפני חשש רחוק כל כך, שנשאר קמח שלא נאפה בתוך המצה, אין למנוע שמחת יום טוב, ולכן דחו דברי המחמירים (שאילת יעב"ץ ח"ב סה, בשם אביו החכם צבי).
אין ספק שכוונת הפוסקים כולם היא לשם שמים; המחמירים, דעתם לפרוש משמץ של שמץ של חמץ, והמקילים, מחמירים משום שמחת יום טוב, "שלא ערב להם מצה חריבה" (שערי תשובה, שם).
המקילים הוסיפו, שמי שרוצה להחמיר במנהגו, שלא לאכול מצה שרויה, יתנה בפירוש שאינו מקבל עליו שיעשה כן תדיר. ואפילו אם לא אמר כך בפירוש, אין הוכחה גמורה שאוסר זאת על עצמו, שהרי אינו עושה פעולה חיובית המוכיחה את מנהגו המחמיר, ולכן מותר לו לשנות את מנהגו (שם).
ה. מעתה, בענייננו, שהבן לא חשב להחמיר על עצמו אלא בגלל מנהג אבותיו, והבן היה סבור שכך הוא הדין, הרי זו קבלה בטעות. קבלה כזו, מעיקר הדין אף אינו צריך התרת נדר, מכיוון שקיבל עליו בטעות, ואולם עדיף שילך לחכם, וזה יתיר לו את מנהגו כמו בהתרת נדר (אגרות משה או"ח ג, סד)
ו. לכאורה, יש להקשות על מסקנה זו. הרי ידועה ההלכה, שמנהג ההורים מחייב את הדורות הבאים, וכמו שאמרו בגמרא: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, ונאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (פסחים נ,ב לעניין יום טוב שני של גלויות), ולפי זה, אין הבנים יכולים להקל במנהגים מחמירים של אבותיהם.
ואולם, יש לחלק בין המקרים: הפוסקים כתבו שאסור לשנות מנהגי אבות דווקא אם כל בני אותה העיר הנהיגו על עצמם חומרה מסוימת, אבל אם החומרה אינה אלא של חלק מהציבור, אין הבנים חייבים לנהוג כך (הרב עובדיה יוסף בספר יחווה דעת א יב בשם הרבה אחרונים). לכן בחומרה שנהגו האשכנזים, באיסור אכילת קטניות, אין להקל, משום שחומרה זו נהוגה אצל כל האשכנזים.
אולם בנידון מצה שרויה, אין זה אלא מנהג של חלק מהאשכנזים, ומדברי הפוסקים מבואר שטעם החומרה אינו שייך בימינו וכמבואר לעיל. לכן נראה שאפשר להקל, והבנים החפצים בכך יכולים להתיר את המנהג המחמיר, ויעשו זאת על ידי שאלה לרב, והוא יתיר להם כהתרת נדרים.
סיכום: מי שנהג שלא לאכול מצה שרויה בפסח, מכיוון שכך נהגו בבית הוריו וחשב שכך הוא הדין, יכול לשנות את מנהגו, ולהקל באכילת מצה שרויה. ויעשה זאת על ידי שאלה לחכם. (משיב: הרב שמואל שפירא, רבה של כוכב יאיר)
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
