"איש דרך המלך" של הסונים

"איש דרך המלך", "הרפורמיסט" ו-"אמיץ הקרבות" - אלו רק חלק קטן מהכינויים והמחמאות שנלוו אתמול (יום ה') לידיעות על מותו של שייח אל-אזהר, מוחמד סייד טנטאווי, שמילאו את העיתונות הערבית. טנטאווי, בן 82 במותו, עמד מאז 1996 בראש המוסד ההלכתי הסוני העליון השוכן במצרים – אוניברסיטת אל-אזהר.

המוסד, שהוקם עוד במאה העשירית והכולל את בית הספר החשוב ביותר של העולם הסוני, מהווה מוקד הפסיקה בעולם המוסלמי הסוני ומוקד כוח דתי חשוב ביותר. אלא שטנטאווי לא ידע לפני 14 שנה לאיזו תקופה הוא נכנס. הפיגועים שהחלו באמצע שנות ה-90', התגברו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000, ועוררו - יחד עם מתקפות הטרור העולמי - שאלות הלכתיות קשות. טנטאווי לא היסס לנקוט בשאלות אלה עמדה אמיצה, בניגוד לזרם הקיצוני שהלך ותפס תאוצה.

אחת הפסיקות החשובות ביותר של טנטאווי היתה זו שקבעה כי הג'יהאד נגד "הכיבוש הישראלי" הוא מצווה המוטלת על הכלל ולא על היחיד. פסיקה זו עמדה בניגוד גמור לפסיקות מפורשות של גורמים מרכזיים אחרים באיסלאם, שטענו כי המוסלמים נמצאים במלחמה עם ישראל ביוזמתה של האחרונה ולפיכך, בהתאם להלכה, הג'יהאד הוא מצווה המוטלת על כל מוסלמי באשר הוא. לא מדובר בניואנסים של אותה גישה או בפלפולים. שייח אל-אזהר קבע במפורש כי אסור לאיש לעבור אישית את הגבול כדי להילחם בישראל. הוא גם הביע התנגדות מפורשת נגד פיגועי התאבדות בטענה שאסור להרוג חפים מפשע.

השייח טנטאווי ופרס בניו-יורק (צילום ארכיון: משה מילנר, לע"מ) 

ולא רק זאת. טנטאווי היה מאנשי הפסיקה שבניגוד לזרם ההולך וגובר בעשור האחרון קרא "שלא לקלל את היהודים והאמריקנים אלא להסתפק בקריאה עבורם ללכת בדרך הישר". שוב, מגמה ההפוכה לפוסקים אחרים שבסערת המלחמות האזוריות היכו מילולית בשתיים. טנטאווי לא הסתפק בדיבורים ופעל גם במישור המעשי: הוא נפגש עם רבנים בלשכתו - דבר שקומם עליו ביקורת רבה, השתתף בכינוסים בין דתיים לצד רבנים והשיא היה כשתועד לוחץ בחום את ידו של הנשיא, שמעון פרס, בכנס בניו-יורק לפני יותר משנה.

קיתונות הביקורת שוב נשפכו על טנטאווי, אך זה לא התרגש והשיב למבקריו: "אל-אזהר הוא מוסד להכשרת הלבבות ולא לשכת מסר או משרד ספסרים... פגישתי עם הרב היהודי היתה רגילה, אולם ישנם כאלה שקשה להם להבדיל בין אל-אזהר לבין מוסדות השלטון. עליהם ללמוד כי סגירת הדלתות אינה מועילה", אמר אז. 

על התעקשותו להשתתף בכנסים בין-דתיים לצד רבנים, אמר: "הישראלים מאשימים אותנו שאנו מפחדים לעמוד מולם, ונסוגים מפניהם בכל מפגש שמחבר בנינו. מדוע שלא נוכיח להם שגם אנחנו קוראים לשלום ושאיננו דוחים את היד המושטת אלינו?". על הפגישות באופן כללי עם יהודים וישראלים, אמר: "פחדן הוא מי שחושש לעמוד מול אויבו".

נגד מילת נשים, בעד גדר הפלדה

עמדותיו של טנטאווי אינן מהוות כאמור את הבון-טון השולט במזרח התיכון בשנים האחרונות, אך שייח אל-אזהר אימץ את הקו הזה גם בתוך מצרים פנימה כאשר כונן יחסים טובים עם הפטריארך הקופטי, שנודה השלישי. זאת, דווקא בתקופה בה גברה המתיחות בין מוסלמים לקופטים בשורה של מוקדים במצרים.

העיתונות הבינערבית, והמצרית במיוחד, מבכות את לכתו של טנטאווי. "האימאם המנוח קרא תמיד להפיץ את האיסלאם המתון ופעל להניח בסיס איתן לדיאלוג בין הדתות המונוטואיסטיות, המתבסס על כיבוד האמונות וסירוב לפגוע בסמליהן.

 הוא הודיע על סירובו המוחלט לכל צורה של אלימות והרג חפים מפשע", ספד לו היומון המצרי "אל-מסרי אל-יום" וזאת תחת הכותרת "לכתו של איש דרך המלך".

"מצרים והעולם המוסלמי איבדו את אחד מהחשובים שבחכמי האיסלאם המתונים", המשיך היומון הממסדי "אל-אהראם", ואילו העיתון "אל-חיאת" היוצא לאור בלונדון וכינה אותו "הרפורמטור" תוך שהוא מתייחס לאי הסתפקותו בהפגנת עמדות מתונות אלא התעקש על יישומן גם החיים האישיים.

כך לדוגמא, בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בצרפת סביב האיסור על תלמידות ללבוש חיג'אב (כיסוי השיער) בבתי ספר ובאוניברסיטאות, פירסם טנטאווי בסוף 2003 פסק הלכה שאוסר על לבישת "ניקאב" (כיסוי הפנים) בחלק האוניברסיטאי של אל-אזהר בטענה שמדובר בכיתות לנשים בלבד ולכן אין בכך צורך. הוא גם טעם שמדובר במנהג ולא בציווי אלוהי.

בפגישה עם ניקולא סרקוזי - אז שר הפנים הצרפתי- הביע טנטאווי תמיכה בדבר האיסור ללבוש רעלות בצרפת., ועורר עליו ביקורת קשה מצד המחנה השמרני ובעיקר מצד "האחים המוסלמים". עוד בהיותו מופתי יצא טנטאווי נגד נוהג "מילת הנשים" וזאת בניגוד לעמדתו של שייח אל-אזהר בשעתו שטען כי מדובר בחובה. הוא גם גילה שבתו אינה נימולה. באחד מפסקי ההלכה האחרונים בחייו הביע תמיכה בהקמת מכשול הפלדה לאורך רצועת עזה, ואמר כי הדבר צעד זה הוא "מהלך ריבוני לשמירה על ביטחון מצרים".

לא לחינם כונה טנטאווי עוד בימי חייו כ"אדם אמיץ" וסביר שלא רק במצרים יתגעגעו אליו, שכן קשה להאמין שמחליפו - יהא אשר יהא - יהיה בעל אותה מידת מתינות ונחישות גם יחד.