זברות גרווי - מין מפוספס

אי אפשר לטעות בפסים השחורים והלבנים הללו; את הזברה מכירים מיד. אבל גם בעל החיים הזה - אחד הסמלים המובהקים של הטבע האפריקאי - נמצא בסכנה.

באפריקה קיימים שלושה מינים של זברות. זברת המישורים (בורצ'לי - Equus quagga), ממנה נותרו כ-660 אלף; זברת ההרים (Equus zebra) ממנה נותרו כ-9,000 פרטים בנמיביה ודרום אפריקה, וזברת גרווי (Equus quagga), ממנה נותרו כ-2,000 פרטים בלבד. מספרן מצטמצם במהירות הגדולה ביותר בין מיני היונקים הגדולים, ונראה שאף בקצב מהיר יותר מאשר הקרנף השחור צר השפה (Black Rhino). 

הרומאים, שכינו את זברות הגרווי בשם היפוטיגריס, רתמו אותן לכרכרות מירוץ ולעגלות קרקסים. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הן נקטלו בצורה מסיבית כדי להשתמש בעורן לשטיחים או פריטי לבוש. המחיר שלהן עלה עקב כך, וזה שימש תמריץ נוסף לחיסולן. את שמה אגב, היא קיבלה ב-1882, כאשר הקיסר האתיופי מנליק השני העניק זברה שכזו לנשיא צרפת ג'ולז גרווי.

בשנת 1973 נצפתה זברת הגרווי האחרונה בסומליה. בשנת 1996 הכריז ה-IUCN (איגוד השימור העולמי) על זברות הגרווי כמין השרוי בסכנת הכחדה. כדי להגן על הנותרות, החליטו רשויות ההגנה על בעלי החיים לחרוג ממנהג אי ההתערבות בטבע, וחיסנו את אוכלוסיית הגרווי בקניה נגד מגפת האנתרקס. בסך הכול חוסנו אז כ-620 פרטים. בסקר שנערך בשנת 2008 נספרו בקניה 2,407 זברות גרווי, כ-95 אחוז מהפרטים החיים כיום.

כך תזהו זברת גרווי: הפסים צפופים, הבטן לבנה, האזניים גדולות והאף חום (צילומים: נדב לוי) 

כיום חיות זברות הגרווי באזורי מדבר ומדבר למחצה בשתי מדינות בלבד באפריקה – צפון קניה ואתיופיה. אך בעבר היא הייתה מין נודד, שהעדיף להיאחז באזורים ירוקים עם תנאי גשם מתאימים. ועדיין, זברת הגרווי לא נבהלת מהמדבר. היא ניזונה בקלות גם מעשבים קשים שהבקר נמנע מהם. לאחרונה התגלה שכמו פילים, הן משתמשות ברגליהן הקדמיות כדי לחפור בקרקע ולגלות מים מתוקים מתחת לפני הקרקע, עד עומק של כ-60 ס"מ, ובכך הן תורמות גם לבעלי חיים אחרים.

• עוד כתבות על טבע וחיות בר - בעמוד המיוחד של הירחון "טבע הדברים"
  

במהלך הנדידה נע עדר הזברות מרחקים של כ-10-15 ק"מ ביממה, מתוכה הן מבלות כשבע שעות בשינה. אגב, הן אינן ישנות בשכיבה אלא מניחות את ראשיהן על צווארן של חברותיהן וישנות בכל פעם כמה דקות.

הזכרים מתקוטטים; הנקבות "מופקרות"

כאשר הן נמצאות פרק זמן בשטח שנבחר על ידן, הזכרים של זברות גרווי מקיימים ביניהם עימותים טריטוריאליים (בשונה מהזברות האחרות). בשעת העימות הם נושפים בנחיריהם, אוזניהם מזדקרות ומשתטחות, זנבותיהם מיתמרים אל על, הם תוקפים בבעיטות ובנשיכות בצוואר וברגליים, מאיימים בחשיפת שיניים ואינם מהססים להניס את הזכר הנחות לטווח של מאות מטרים מעבר לגבול הטריטוריה, שגודלה כעשרה קמ"ר. ברוב המקרים הצעיר המובס מצליח לצאת מהקרב ללא פגיעות חמורות, וממתין להזדמנות הבאה להשתלט על העדר.

בניגוד לזברות בורצ'לי, שאצלן הזכר מגן על ההרמון הצמוד שלו הכולל עד שש נקבות וצאצאיהן, זברות הגרווי מנהלות חברה פתוחה יותר הנובעת ממצאי מזון מוגבל ומעט מקורות מים. עובדה זו מאלצת את הזכרים לחיות עם העובדה שזרעם אינו מובטח, וזאת משום שהנקבות עוברות באורח חופשי בין הנחלות.

ההתנהגות ה"מופקרת" הזאת מגדילה את "תחרות הזרע" בקרב הזכרים, ומשום כך הם בעלי אשכים גדולים המאפשרים להם להפריש זרע לעתים תכופות יותר, ולהגביר בכך את סיכוייהם להיות אבות הסייחים. נקבת הזברה מתייחמת מדי כמה ימים, ולכן ההמלטות יכולות להתרחש במרבית ימות השנה. לאחר היריון שנמשך כשנה הנקבה ממליטה סייח יחיד.

כדי בכל זאת להגדיל את הסיכויים שלהם להתרבות, כל שנשאר לזכרים לעשות זה ללוות מקרוב נקבות מיוחמות, גם בסיכון לחצות את גבולות הטריטוריה. הנקבות מתקבלות על ידי כל הזכרים, וזוכות לגישה למקורות המזון והמים המועדפים מבלי שהזכרים ימנעו זאת מהן.

הזכרים מחזרים אחרי הנקבות באלימות ובתוקפנות באמצעות מרדפים אחריהן, נעירות אופייניות והצקות. הם מרחרחים את שתן הנקבות המעורב בפרומוני ייחום, הגורמים להם לריגוש יצרים ולהתנהגות אלימה. 

האבא שומר; האמא הולכת לאכול בחוץ

בשמורת סמבורו בקניה מתקיימים "גנוני סייחים" של זברות הגרווי. הזכר הבכיר, אבי הגורים, משמש כגנן. הוא מארגן לעצמו טריטוריה בטווח של שני ק"מ מהנהר הזורם בשמורה המדברית למחצה.

הוא נאלץ להיות הגנן של הסייחים משום שהוא רוצה שהסייחים שלו יהנו ממלאי של חלב סמיך ואיכותי. הסייחים חייבים לינוק חלב אם סמיך, מאחר שבשלושת חודשי חייהם הראשונים הם אינם מסוגלים לאכול ולעכל בהצלחה מזון צמחוני עשבוני. הם מתחילים ללחך עשב בגיל כמה שבועות כתוספת לחלב, אך זה משמש מזון עיקרי במהלך שמונת החודשים הראשונים לחייהם - עד לגמילה.

כדי לשמור על איכות החלב, חייבות האימהות לצעוד בכל יום למקור המים ובחזרה. אם המרחק עולה על כשני ק"מ הן לא תהיינה מסוגלות להיניק כיאות את עולליהן. לכן מיקום הטריטוריה קשור להתנהלות התקינה של ה"גנון".

מיד לאחר הלידה פסיהם של הסייחים עודם חומים. לסייחי הגרווי רגליים גבוהות ואוזניים גדולות, וריח פרוותם, לפחות בתקופה הראשונה, דוחה זבובים. בתוך דקות ספורות מהלידה הם מסוגלים לעמוד, זמן קצר לאחר מכן ללכת, ומיד הם מתחילים לתרגל את שרירי הרגליים בריצות קצרות, שהופכות להתפרצויות ריצה מהירות, שמדרך הטבע מכינות אותם לבריחה מהירה.

בתוך פחות מ-100 שנה הפכו זברות הגרווי לאחד היונקים הנדירים ביבשת אפריקה. אין ספק כי זברות גרווי הן אחד ממיני היונקים הגדולים השרויים יותר מכולם בסכנת הכחדה.

• נדב לוי הוא אתיקן ומרצה, זואולוג ואקולוג, מתמחה בהדרכת סיורי ספארי זואו-אנתרופולוגיים באפריקה ובישראל, ומדריך בכיר בחברת "עולם אחר"
• הכתבה התפרסמה בגיליון פברואר של "טבע הדברים "