הקנאות החילונית
"הניסיון, הכמעט אינסטינקטיבי, לייצר רתיעה מכל מה שקשור למשפט העברי ולבתי הדין, נובע מקנאות חילונית, ומצליח באמצעות התראות חסרות בסיס להרתיע את הישראלים". אליעזר היון לא מבין את הבעיה בהרחבת סמכויות בתי הדין
”המשפט העברי הוא נכס תרבותנו הלאומית" (נשיא בית המשפט העליון לנדוי, "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט" תשכ"ה). "הוא ליווה את העם היהודי במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו. האומה היהודית התייחסה אל המשפט העברי, בכל תקופותיה ובכל תפוצותיה כאל קניינה המיוחד, כחלק מנכסי צאן ברזל של תרבותה" (נשיא העליון אגרנט 1954).
ח"כ גפני מיהדות התורה מבקשת להסדיר בחוק את סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים. ההצעה, שכצפוי, לא עברה ללא הד תקשורתי, עוררה את זעמה של עו"ד תמר אדלשטיין-זקבך ב-ynet והיא קובלת כי "במהלך השנים, נטלו לעצמם בתי הדין הרבניים סמכויות שלא ניתנו להם בחוק, ופסקו כבוררים בעניינים ממוניים". גם מוסדות וארגונים נוספים כמו מרכז רקמן שבאוניברסיטת בר אילן, תנועת נאמני תורה ועבודה ותנועות נשים הגדירו את הצעתו של חבר הכנסת כמחטף חוקתי שיהווה פגיעה קשה בזכויות הנשים וידרדר את מעמדן של מסורבות הגט ופתחו במסע שיסוי נגד ניסיון החקיקה כשהם קוראים לחברי הכנסת להתנגד להצעת החוק.
אלא שמעיון מעמיק בנימוקי מתנגדי ההצעה עולה תמונה לא מצודדת של אטימות, של דואליות דמוקרטית או אולי גרוע מכך - קנאות חילונית. מהי הצעת החוק? הנה הנוסח המלא: "לעגן בחוק את סמכותם של בתי הדן הרבניים לדון בהסכמת הצדדים בענייני ממון בפרט, ובעניינים אזרחיים היכולים לשמש נושא להסכם בין צדדים בכלל, וכן לעגן בחוק את סמכותם הנלווית של בתי הדין הרבניים לדון בסכסוכים שהתגלעו בקשר לפסקי דין שניתנו על ידם או להסכמים שאישרו, בעניינים שבסמכותם". ובמלים אחרות: לאפשר לציבור גדול במדינת ישראל, דתיים ושאינם דתיים, לברר את עניניהם בפני שופטים הנוהגים על פי טרימינולוגיה קונסטיטוציונית בה הם מאמינים. אי מתן זכות היסוד הזו היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית המתיימרת להגן על כבוד האדם וחרותו.
רק מה? היגדים סביב מועקות הנשיים האומללות ומסורבות הגט, וסחיטתם האיומה, מצליחות לעורר ענין אמוציונאלי ורגשי בלב כולנו כשהחמלה הכנה מנותבת במהירות לזעם קדוש. אלא שהאמת אותה טורחים לוחמות הצדק, וארגוני הנשים להסתיר, לגמרי שונה. באחד מהפולמוסים הטעונים שבוועדה לקידום מעמד האשה איתגר הרב בן דהן (מנכ"ל בתי הדין הרבניים) את הנוכחות וביקש מהם שיציגו לפניו עשרה תיקים של "נשים נסחטות" תמורת מתן גט. לאחר שלשה חודשים מספר הרב דהן, לא הובא לשולחנו ולו מקרה אחד. במקום זה הוא מבקש לספק מספר נתונים מענינים: בעשר השנים האחרונות נפתחו 84 אלף תיקי תביעות גירושין במדינת ישראל. פחות מאחוז התיקים שנפתחו על ידי נשים נשארו פתוחים לאחר שנה. פחות מ-0.3 האחוז נותרו פתוחים למעלה משנתיים. האם, וזו שאלה רטורית, יכול בית המשפט הישראלי להתגאות בנתונים כאלה?
החוק החדש מסתבר, מבקש לשפר אפילו את הקונספט הזה. ההתרוצצות בין בתי הדין, לבתי המשפט, האינטרקציה הבלתי מוצלחת ביניהם הבאה לידי ביטוי בביטול סמכויות פסקים מייצרת בשנים האחרונות 'סחבת' אמיתית ועינוי דין לנשים רבות. המצב הזה עשוי להשתפר פלאים עם יצירת אינטגרציה חוקתית שתקצר את ההליך ההלכתי והחוקי בתיק הגירושין כשהפונקציה הישירה היא קיצור השהות בבתי הדין.
אז איך בככל זאת מצליחים מתנגדי החוק לייצר 'באזז' תקשורתי, ואנטגוניזם ציבורי סביב הצעה חיובית? הניסיון הכמעט אינסטינקטיבי הזה להטיל דופי ולייצר רתיעה מכל מה שקשור למשפט העברי ולבתי הדין, הנובע, כך נדמה, מקנאות חילונית ואימפריאליזם שיפוטי, מצליח באמצעות התרעות והתראות חסרות בסיס להרתיע את הקולקטיב הישראלי. ייתכן גם, שקיים חשש אמיתי מנהירה אזרחית יזומה אל בתי הדין בענינים שאינם שייכים דווקא לתחומי המשפחה, העשויה להעלות את הדומיננטיות של בתי הדין. אם אלו פני הדברים, הרי שיש להצטער על כך שבמדינת ישראל, אליה שבנו אחרי אלפי שנים, אין הרשאה לאנשים המעוניינים בכך, ללבן את ספיקותיהם בפני אנשים שהכשרתם שאובה מתורת משה ולאו דווקא מאנשים היונקים ביה ממחולל תורת האקטיביזם השיפוטי.
לפנייה לכתב/ת 
הדיון הסוער השבוע
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
