"אין דבר גרוע מדעות קדומות"

לחדר המנצח בקומה השנייה של היכל התרבות נכנס גבר מרשים בשנות השמונים לחייו. שיערו לבן, עיניו בורקות. למרות החוֹם הכבד שהפתיע את תל אביב באמצע חודש מרס, הוא מכסה את כתפיו בסוודר לבן. הוא מושיט יד בטוחה ללחיצת שלום ומתיישב לאט. החזרה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית מילאה אותו באנרגיות, אבל כעת, הוא אומר, הוא עייף.

כריסטוף פון דוהנני, מהמנצחים המובילים בעולם, חזר בשבוע שעבר לנצח בישראל, ונראה שהמקום הזה מרגש אותו בכל פעם מחדש. למשמע השאלה, האם ידע שהמילה 'מנצח' בעברית נולדה מאותו השורש של המילים "ניצחון" ו"נצח", הוא מחייך. "נצח זה אולי קצת יותר מדי בשבילי", הוא אומר ומוסיף בענווה, "גם לגבי ניצחונות, אני לא משוכנע".

להעתיק את היצירה מן העבר, זה לא המקצוע שלי (צילומים: דן פורגס) 

מאוחר יותר יחזור לזה ויאמר: "הצורך ביד מכוונת הוא קדום. זה לא נוגע בהכרח רק למוזיקה אלא באופן כללי לארגון של קבוצה וסדר. לְנַצח זה לאפשר את העשייה המוזיקלית בצוותא. מישהו, הרי, צריך להוביל את התזמורת".

אבל לְנַצח זה יותר מלהיות ראשון בין שווים

"מובן שהפרשנות הקונספטואלית חשובה ביותר. היצירה הכתובה נותנת הוראות מסוימות, אבל אם תסתכלי, למשל, על כתביו של בטהובן, לא הרבה כתוב בהם. אתה צריך להכיר את הסגנון, לדעת איך המוזיקה נשמעה בימיו של המלחין ולשאול את עצמך לאן אתה מוביל את היצירה. ברור שבטהובן מבוצע כיום אחרת. זה נכון, אגב, גם ליצירות מאוחרות יותר, כמו אלה של גוסטב מאהלר".

"אחרי המלחמה, מאהלר הפך די מהר לכוכב בינלאומי. לפני כן, בגרמניה ובאוסטריה, לא ניגנו אותו. למעשה, כשלאונרד ברנשטיין נסע לווינה הוא זה שהכיר לאוסטרים את יצירותיו של מאהלר. אלו היו זמנים אחרים. הייתי בן 15 כשהמלחמה נגמרה, כך שכבר הכרתי את יצירותיהם של מאהלר ואלכסנדר זמלינסקי".

"כן, למרות שמהדור של ברנשטיין והלאה, היו לא מעט מנצחים אמריקנים בולטים. גם היום יש את אלן גילברט מהפילהרמונית של ניו יורק ויש כמובן את טילסון תומאס, אבל נכון שברנשטיין היה מראשוני המנצחים האמריקנים שעשו את זה באירופה.

"מוזיקה היגרה ממקום למקום, והגיעה גם לארצות הברית. גרמנים רבים מצאו את עצמם בתזמורות אמריקניות וכמותם גם הונגרים ורוסים. היו הרבה מאוד מוזיקאים אירופאים שהגיעו לארצות הברית. אני לא חושב שאפשר לדבר על מוזיקה קונצרטית "אמריקנית" אופיינית, אלא על הבדלים תרבותיים שקיימים באופן כללי בין אירופאים לאמריקנים".

"לאירופה לא תזיק השפעה של מדינות אחרות" 

פון דוהנני מודע היטב לכך שסצנת המוזיקה הקונצרטית האירופאית שינתה בעשור האחרון את פניה. הוא נזהר במושגים כמו "דה-אירופיזציה" עליהם מדברים לא מעט בסצנת המוזיקה, שבה הולכת וגדלה נוכחותם של כוחות עולים מאסיה. "אנחנו חיים בתקופה של גבולות פתוחים וגם אם איננו מודעים לכך, מדובר בחילופי תרבות מבורכים", הוא אומר, "אני מקבל את זה בזרועות פתוחות. יש מספיק אנשים בעולם הזה שראויים להזדמנות ומעבר לכך, לאירופה לא תזיק השפעה ממדינות אחרות".

"את יכולה לראות את זה גם בישראל. יש פה מהגרים מרוסיה, מצרפת, מגרמניה, מאמריקה, אנשים מכל העולם וזה נפלא. אני אוהב את זה. מוזיקה יכולה להיות בינלאומית ובמשך זמן ממושך מדי, לטעמי, אירופה היתה נעולה בתוך עצמה".

"זה נכון ואני מברך על כך. לפני שהגיע הנוכל הזה, היטלר, היתה בגרמניה נוכחות אדירה של תרבות יהודית. רק תסתכלי על רשימת המוזיקאים היהודים שחיו בגרמניה, היא אינסופית. הם השפיעו מאוד על התרבות הגרמנית והיו חלק ממנה עד לשנים הנוראות של המלחמה. אחריה, גרמניה בנתה את עצמה מחדש והפכה למדינה דמוקרטית שקלטה מחדש הגירה יהודית. נפלא שיהודים חוזרים לגרמניה כי איבדנו מוזיקאים גדולים, מדענים גדולים, אנשים גדולים בגלל גזענות מתועבת שהיתה קיימת גם קודם באירופה, אבל הפכה באותה התקופה לפשע מאורגן שכמותו לא נראה".

"במלחמה, היינו עסוקים מכדי לעצור ולרחם על עצמנו"

פון דוהנני נולד ארבע שנים לפני עלייתה של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית לשלטון. בן למשפחה בעלת ממון ומעמד. סבו, ארנסט, היה מלחין מחונן, פסנתרן, מנצח ומורה נערץ. אביו, הַנְס, היה איש צבא בכיר, מקציני המודיעין של אדולף היטלר, שמאוחר יותר ניסה להתנקש בחייו של הפיהרר, נידון למוות והוצא להורג על פעילות אנטי נאצית. אחרי שנים בהן דחה מרכז "יד ושם" בירושלים שוב ושוב את הבקשה להכיר באביו כחסיד אומות עולם, קיבלה המשפחה בשנת 2003 את התואר המיוחל, על פעילותו של האב להצלתם של 13 יהודים במלחה"ע השנייה. לאחרונה , ובאיחור רב, ניקה גם בית המשפט בגרמניה את האב מאשמה פלילית של ניסיון התנקשות במנהיג.

בית מלא סודות

"הם חשבו שהיא סייעה לאבי, שהיה ממתנגדי הרייך ושותף לניסיון ההתנקשות באדולף היטלר. כל המשפחה פעלה כדי לשנות את המציאות. אנשים ביקשו עזרה מאבי, שהיה בעמדה בכירה בשירותי הביון הגרמני, והוא סייע ליהודים לצאת לשווייץ תוך שימוש באמצעים שעמדו לרשותו. אחותה של אמי היתה נשואה לעורך דין יהודי. הם היו חייבים לעזוב את גרמניה והוא הוציא אותם ואנשים נוספים".

"אני משער שזה השפיע. אבא ואמא נעדרו במשך זמן רב. הייתי שם כשאנשי ה-SS באו לקחת אותם ואחר כך גם את הדודים שלי ואת הגיס של אמא. לילדים יש כוח שקשה לתאר. ילדים הם חזקים. זו היתה מלחמה, אלו היו ימיה האחרונים של ברלין, הרוסים הגיעו ואחריהם האמריקנים, היו הרבה מאוד טילים והפגזות. היינו עסוקים מכדי לעצור ולרחם על עצמנו".

לפני שנכלאה, ניסתה אמו להבריח את אביו ממחנה הריכוז. "סבא שלי היה רופא מפורסם והם הבריחו למחנה הריכוז בקטריות של דיפטריה", מספר פון דוהנני, "אבי פונה לבית החולים בברלין, ושם טיפל בו חבר משפחה ממתנגדי השלטון שלקח אותו תחת חסותו. אמא שתכננה להבריח את אבא החוצה מבית החולים, נכנסה למקום שהיה מוצף באנשי SS, כשהיא לבושה כאחות". את תכנית המילוט סיכלה הידיעה שביתם מוקף בצוות מעקב של ה-SS. כחודש לפני תום המלחמה, הוצא אביו להורג.

לנקות את הקירות

מה תפקידה של המוזיקה היום?

"המוזיקה העכשווית אליטיסטית מאוד ונעולה בתוך עצמה. הייתי רוצה שאנשים יהיו אמיצים יותר בהגבלת הרפרטואר. שישמרו על יצירות מופת, אבל בו זמנית ינקו את הקירות כדי לאפשר לנו לתלות תמונות חדשות. אם תתלי את כל התמונות שברשותך על הקיר, יוצרים חדשים יהלכו ביניהם מתוך תחושה שאין להם לשם מה לצייר. אותו הדבר לגבי מלחינים. זה לא שהמוזיקה העכשווית אינה זוכה לתמיכה, אלא שהיא לא מוצאת את דרכה להגיע להמונים".

"מובן שזה קשור גם לגישות כלכליות, אבל מרכז הבעיה היא בהיעדר חינוך מוזיקלי ראוי ומורים טובים שיעודדו יצירתיות. פחות ופחות ילדים ובני נוער מנגנים היום. מעניין, אנשים נהנים מהטבע ומהצלילים שהוא מפיק ומעריכים את זה אבל ברגע שהם מגיעים לאולם הקונצרטים, קשה להם להתמודד.

הם נכנסים לאולם עם דעות קדומות.

"נכון שהזיכרון הוויזואלי שלנו חזק יותר מזיכרון האודיו. נכון שאם תמונה מסוימת הכתה בך רגשית, לעולם לא תשכחי אותה, אבל כדי לזמזם את "מאדאם בטרפליי", תיאלצי להאזין לאופרה פעמים רבות. ובכל זאת, זו שאלה של חינוך ופתיחות. הרגל מפתח קירבה ואנחנו חייבים לעודד אנשים להתקרב גם לדברים שהם חושבים שאין להם גישה אליהם".

"נכון, אבל העובדה היא שכיום יש יותר אנשים שמקשיבים למוזיקה עכשווית. בואי נודה, אנחנו משרתים מוזיאון נפלא. אין בזה רע, אבל בצד יש מוזיקה עכשווית שגם בה צריך להכיר. זו גם המוזיקה שלנו. צריך לשמור על העבר אבל עד כמה אנחנו באמת מבינים אותו? אנשים חושבים שהם יודעים איך לבצע את בטהובן. אני לא כל כך בטוח.

"אני יודע שכשהתזמורת שלי מנגנת בטהובן, זו אינטרפרטציה. הרגש, המהירות, הדינאמיות היום שונים. הכל שונה ולכן אני אומר שאנחנו צריכים ללמוד מהעבר ולכבד אותו, אבל בו זמנית למצוא את דרכנו. המוזיקה הקלאסית צריכה להיות משמעותית כעת ולא רק ברמה המדעית. העבר חשוב רק אם הוא משמש אותך בזמן הווה וישמש בעתיד. אחרת הוא לא מעניין. להעתיק את היצירה מן העבר, זה לא המקצוע שלי".

אז המהפכה בעיניך היא להפוך את האתמול למשהו חדשני היום?

"בדיוק. אנשים תמיד אומרים שמוזיקה היא שפה. אני לא חושב כך; מוזיקה מאפשרת גישה ישירה למרכז הקיום האנושי. מוכח שאקורדים מסוימים אצל פוצ'יני, למשל, מפעילים את בלוטות הבכי. מכאן, שזה ניתן לתכנון. לחן יכול להכות באופן ישיר במערכת הרגשית והעצבית אבל גם באינטלקט, ואני לא מדבר רק על הקוורטט האחרון המפורסם של בטהובן לכלי מיתר שחודר ישירות ללב.

"עלינו לאמן אנשים, לחנך אותם, לא במובן המתנשא של המילה, אלא מתוך רצון לנקות אותם מדעות קדומות. מפוליטיקה ועד אמנות, אין דבר גרוע יותר מדעות קדומות. זה נכון גם למנצחים. קודם כל הקשב לתזמורת, היפתח, האזן למוזיקה שהיא מנגנת, ואז כוון אותה לאידיאלים המוזיקליים שלך, אבל לא באופן עיוור".