הזרם אל איי החיים

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מפרש רש"י: "שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הן נאספים על פי דיבורו". הכל מסודר. הכל פועל ומאורגן.

באספה גדולה פותח משה באיסור עשיית מלאכה בשבת, ובפרט איסור הבערת אש. עיקר הפרשה מוקדש לתאור בניין המשכן וכליו בסדר הזה: יריעות המשכן, קרשי המשכן, הארון, שולחן לחם הפנים, המנורה, מזבח הזהב, מזבח הנחושת, הכיור וכנו.

פרשת פקודי מסיימת את ספר שמות וממשיכה בנושא הקמת המשכן. היא פותחת בתרומות שהתקבלו מן העם לצורך בניית המשכן ומתארת את הכנת בגדי הכהונה. בסיום העבודה מובאים כל כלי המשכן אל משה, ה' מצווה אותו להקים את המשכן.

ספר שמות מסתיים בהקמת המשכן ביום הראשון לחודש ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים. אני מבקשת לשוטט היום בקרבת הכיור וכנו:

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (שמות לח' ח)

מה הן "מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת"?

ידועים דברי רש"י (בכתיב מלא): "במראות הצובאות - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע."

נשמה אלוהית הרי מתקשטת רק במצוות והתקשטות גשמית באה מצד יצר הרע, להדגיש את היופי החיצוני. משה רבנו לא אוהב חיצוניות. הוא רוצה פנימיות. ואולי אין סתירה בין ההתקשטות החיצונית לבין הכלים לשירות בקודש – אלא השניים חיוניים ומשלימים זה את זה ? שהרי הכיור נוצר מהמראות הצובאות של הנשים. נדבת הנשים הצובאות לא נחשבה כשאר התרומות. היא הופנתה לעשיית כלי שאינו משמש לשירות בקודש – אלא רק להכשרת הכהנים לשירות.

האמנם גם ליצר הרע יש מקום במשכן?

מהו הקשר בין החיצוני לפנימי? ומה על הנשים וחלקן בבניין המשכן?

חלק מהפריטים במשכן הובאו ע"י נשים וחלק מהפריטים הובאו ע"י גברים. הכיור שייך לנשים.

אונקלוס תירגם: "נשים היו באות לפני אוהל מועד ומתפללות, ומהמראות שתרמו אותן נשים הוכן הכיור".

האמנם המראות מסמלות את הרע ואת תאוות העולם?

הצווי על עשיית הכיור וכנו מופיע כבר בפרשת "כי תשא" (ל יז'-כא') אך כאן נוספה לצווי העשייה הערה המבארת ממה נעשה הכיור: " בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". תוספת קשה זו עוררה השערות רבות:

בספר שמואל א' ב כב, שם נאמר: "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

מה עשו לנשים שם? מה לקחו מהן? השבוע צוין יום האשה הבינלאומי. לא מזמן צוין יום המאבק באלימות כלפי נשים. מקרי האלימות

והרצח הקשים שמגיעים לתקשורת הם רק קצה הקרחון.

חשוב שנזכיר את כל אותן נשים שלכודות בתוך מערכות יחסים שבהן תמורת אהבה הן מקבלות מכה פיזית או נפשית. בימים אלו חשוב לנשים ללמוד איך ללכת על השמים מבלי שתבלע אותן האדמה. איך להתנהל בעולם מבלי לאבד צלם אנוש. לדעת שלכל אחת בעולם הזה יש תרומה אישית מכרעת, שתהום פעורה בין לשרת לבין לתת. להבין שנתינה מותנית בקבלה הוגנת. שהיופי, שהגוף, אינם רק יצר הרע. שמותר וצריך להביט במראה.

המראות, מהן נעשה הכיור. לא בכדי הכיור הוא המקום המזוהה כל כך עם הנשים:

אשה – בית - מטבח- כיור.

נשים – פתח האהל – מראות – כיור.

והרי חכמת הלב היא זו שהדריכה את בניין המשכן על כל כליו וחפציו...

ואיך יונה וולך קשורה לפרשה ?

מה יש במראות בהן מתבוננות הנשים? חיפשתי תשובה בשיריה של יונה וולך. עמלי היה במקומו. בלעג שנון עלתה בת-קול ואמרה: גם אנחנו כאן. מתבוננות, מחפשות זהות, מחפשות הכרה, מחפשות שייכות. 

שירה של יונה וולך: "ילדה של תמונות, ילדה של מראות":

סוד חכמת הלב

למדנו כי אותן נשים עמדו כאן על סוד גדול, שלגברים לא היה ידוע. הכוונה לסוד הקשר בין הנשיות ומושגי הקדושה היהודיים. בין הכיור לבין הלב, בין המראות לבין הנשים הצובאות. אולי זוהי חכמת הלב שהדריכה את בניין המשכן. שיעור זה לומדים הגברים מן הנשים בפרשה שלנו. הקב"ה מסכים עם הנשים ואף מדגיש כי יש להכין מהמראות דווקא את הכיור שממנו יתקדשו הכהנים. אוי אוי יונה וולך. מי יגלה עפר מעינייך...

מודה לרוחמה וייס על שהעניקה לי את ההזדמנות לכתוב בבית המדרש המכובד הזה - ולכם חברי בית המדרש של הטוקבקים על מעורבותכם הפוריה מדי שבוע בשבוע.

שבת שלום!