עם של נוודים

השבוע ערכתי חופה לזוג יקר ואהוב. לפני שבירת הכוס המסורתית, התאחד הקהל כולו בשירת "אם אשכחך ירושלים". היה זה למרבית האירוניה ביום בו זכה סגן נשיא ארצות הברית למחיאות כפיים עקב הקפאת הבניה בשכונה ירושלמית שהצליח לסחוט מראש הממשלה. שאלתי את עצמי ביגון ממש לאן נעלם השיר המכונן של ילדותי : "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור" שנדמה היה כמאחד את האומה כולה, על הדתיים והחילונים שבה, לרגע עוצר נשימה אחד, שהתבטא בקולו המחוספס משהו של מוטה גור ז"ל: "הר הבית בידנו". כי ירושלים איננה עניין לדתיים. היא שייכת ליהודים, היא שייכת לעם שלנו כולו. היא הכמיהה היהודית של כל הדורות.

והאמת היא שלפעמים אני חושב שהגורל הקדמוני הרובץ עלינו כעם נקבע אי שם במעמקי המדבר. אינני מכיר עוד עמים רבים שגורלם מוטל בספק. שהם נעים ונדים. שהם נתונים לאיום מתמיד. אינני חושב שיש עוד עם שזכותו להגן על עצמו מוטלת בספק. יש איזה ענן של חוסר ודאות שמרחף על קיומו של העם הנצחי לפעמים זה פשוט מייגע, והלב מייחל לרגעים של שקט ויציבות. הגורל הזה נחצב בשורשי קיומו של העם כפי שהוא מתמצה בפרשת השבוע. ספר שמות (פרק מ') אותו אנו מסיימים השבת בפרשת 'פקודי' מסתיים בתיאור/ ציווי הבא:

יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן

וְלֹא יִסְעוּ

עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

חשבו על עם של מיליונים פרוס באוהלים. גברים נשים וטף. צעירים וזקנים. בהמות משא ומקנה לרוב, רכוש מסוגים שונים. האנשים כבר מסתגלים לתחנה החדשה בה הם חונים. ופתאום הענן הקבוע השוכן מעל המשכן עולה מעליו, והפקודה לפרק הכול, להעמיס ולנדוד הלאה נשמעת באוויר. אני חושב על הילדים שכבר התחילו לשחק בגן המשחקים המאולתר שבחולות. שנקרעים באחת מאשליית היציבות שהם פתחו. אבל זה לא רק הטורח וחוסר הנוחות שכרוך בטלטול המתמיד.

זאת גם השאלה לאן הלאה? היכן תהיה התחנה החדשה? האם היא תהיה בטוחה כקודמתה? האם יהיו בה די מים? האם אורבים להם שבטי מדבר צמאי דם? ואולי שודדים תאבי רכוש? כאן במדבר נחצב גורל העם הזה. העובדה שחמישה חומשי תורה מסתיימים ערב הכניסה לארץ ישראל. והתורה עצמה איננה עוסקת בכניסה. הפכו את הנדודים למוטו המרכזי שלנו, ואת היציבות למשאת נפש מרוחקת.

הטיפול: מה עושים מכאן

הרב סולובייצ'יק הציע לנו להפוך את הגורל לייעוד, אגב בכל תחום בחיים. הוא מציע לנו להמיר את השאלה למה זה קרה? שאלה שאין עליה תשובה בדרך כלל. לשאלה: מה עושים מכאן? מה מתקנים? מה מוסיפים? טיפול ברוח זו בשאלת יציבותה של אי-היציבות היהודית. (כאילו הדבר היציב היחיד שלנו הוא היעדר יציבותנו) מוליד את ההשערה כי אולי דווקא מקל הנדודים עיצב את רוח העם הזה כרוח של חיפוש ויצירה מתמידים. כרוח של הסתגלות וכושר הישרדות מופלא.

 ואולי יותר מכך כרוח של אמונה. דווקא היעדר היציבות משאיר את השאלה: מי אנחנו? ומה מצדיק את קיומנו? כאתגר מתמיד. האיומים המתמידים על יציבותנו מחייבים אותנו לעסוק עיסוק של קבע בזהותנו, בטעם קיומנו.

אולי זה סוד הויכוחים המרים אותם אנו מנהלים בינינו ובין עצמנו. שאלת הזהות איננה שאלה פילוסופית גרידא. זאת שאלה אובססיבית שמחייבת אותנו לשאת עיניים אל הענן החופף עלינו, ולשאול את עצמנו מה הוא רוצה מאיתנו? לאיזו תחנת קיומית הוא מכוון אותנו? וכיצד ננהג שם?

גורל הנדודים הופך ליעוד החיפושים המתמידים אחר משמעות וזהות. וגם ירושלים עומדת במוקד הזהות הלאומית שלנו. ואולי רוצה הגורל שלא נניח ליעוד הזה של החיפוש המתמיד אחר זהות. עמוקה ושורשית מחד ורלבנטית מאידך. כל עוד אנו ממשיכים לעסוק בעומק ואף במרירות בשאלה הזו, אולי אנחנו בדרך הנכונה.