שואה שלנו
"שירת החטאים" של יוסי אבני לוי הוא רומן מפתח פרטי וקולקטיבי כאחד, שלא עושה שום הנחות לקורא ושובר את הכלים המסורתיים בדיבור ובעיסוק בשואה
אני גר בעין הוד ונוסע באופן קבוע ברכבת לתל אביב. הרכבת היא ברוב המקרים של חברת סימנס הגרמנית: רכבת מהודרת, מרווחת, עם קרונות משוכללים ושירותים נוחים במיוחד. אף יצא לי לא פעם לראות את הסוכנים הגרמנים של החברה מסבירים לעמיתיהם הישראלים על נפלאות הרכבת הזו.
אבני לוי. רכבות של אז ועכשיו (צילום: עומר שורץ)
לפני חודש התחלתי לקרוא את "שירת החטאים" של יוסי אבני-לוי ברכבת; קראתי בין היתר על יהודים שנסעו ברכבות אחרות, בטח גם הן של חברת סימנס. קראתי והגעתי ללודז' ולורשה, לאלו של היום ולאלו של הימים הנוראים ההם, אפילו עד פודוליה של משיח השקר יעקב פראנק הרחקתי.
ושקשוק הרכבת של סימנס מלווה את הספר הזה, החידתי, הקסום, שרוחות העבר מתערבבות בו עם אלו של ההווה, לוחשות ולעיתים צועקות, מתחננות שאקשיב להן לפני שיתפוגגו בפעם האחרונה תחת שאון הגלגלים... סי-מנס... סי-מנס... סי-מנס...
בדרך נראטיבית מרהיבה, מלאת דמיון וז'רגון, מספר אבני-לוי על בועז שעשוע, חוקר שואה אובססיבי ממוצא מזרחי, "שואיסט", כפי שהוא מעיד על עצמו, שיוצא לפולין בעקבות חיים מרדכי רומקובסקי, ראש היודנראט של גטו לודז', בחיפוש אחר יומנו הנעלם של האיש שהעדיף לשתף פעולה עם הגרמנים בתקווה להציל כמה אומללים מהגטו "שלו". אבני עושה זאת באמצעות אודיסיאה מיוחדת, אכזרית לעתים ויפהפייה, המזכירה לעיתים ציור של מרק שאגאל.
מאפגניסטן ועד טרבלינקה
באודיסיאה הזו בועז פוגש אנשים שמעצבים לא רק את דמותה של השואה, אלא אף את דמותו שלו המתגבשת
האנשים המאכלסים את הרומן מהדהדים בראש גם לאחר הקריאה, ובזה כוחו של הספר: אדון קַפֶּלוּשניק החולם "להעלות" את יהודי ישראל לפולין ולהקים להם מדינה חדשה בגליצה, אשתו שלומית השוקדת על עבודת דוקטורט על כת הפראנקיסטים, אגניישקה אהובתו הפולנייה של בועז, פיוטרק חברו הגוי שמגלה לחרדתו שסבתו הייתה (אולי) יהודייה, אדם גרוּשקה, אוד מוצל שמסתיר-מגלה סוד השופך אור חדש על רומקובסקי, ומשיח השקר יעקב פראנק, שעלילותיו הן כעין בבואה מיתית למסע הזה שעושה בועז.
אוזנו של אבני-לוי רגישה מאוד, והדברים ניכרים בדרך שבה ניכס לעצמו את היידיש ואת הפולנית, כמעט בטבעיות, כאילו שמע את השפות הללו תמיד, אף שהוא ישראלי ממוצא מזרחי. לפעמים הדברים הם בעוכרו של הספר וישנה תחושה של להיטות מסוימת העולה על גדותיה, או בנטייה לסנטימנטליות בשיאן של סצנות מפתח בספר.
אבל הדברים נסלחים כאשר הגיבור (והסופר) שוברים את הכלים המסורתיים בדיבור ובעיסוק בשואה, בהלקאה העצמית, כאשר הוא מניח מנגד את סיפורם של שורדים משתפי פעולה, או את עלילותיו של משיח השקר.
יחד עם זאת, התחושה היא שיד מכוונת הייתה יכולה לעזור בתמצות סיפורו של יעקב פראנק, שכן הוא נוכח-נפקד בסיפור כעין בבואה משלימה-מנוגדת או כתוספת של פרספקטיבה – לאו דווקא היסטורית אלא יותר נפשית-קולקטיבית – והיה עדיף לקצר את עלילותיו שלפעמים מעכבות את הסיפור המרכזי ברומן.
בין מראה לתהום
אבני-לוי, שאף הוא בן למשפחה ממוצא אפגאני-איראני כגיבור הרומן שלו, ואף הוא אחוז בדיבוק השואה (כפי שהוא כותב באחרית הדבר של הספר), הצליח ליצור תמונה רבת עומק ורבדים, מורכבת ומשוכללת, מלאת הומור וחמלה; תמונה שהיא כעין מראה, או תהום, הקורצת לקורא בחיוך עתיק יומין: חביבי, קשה להיות יהודי.
כשסיימתי לקרוא את הספר לפני כמה ימים ברכבת לתל אביב, התהלכה בקרון אישה צעירה, לבושה בבגדים שחורים ובכיסוי ראש, ותחבה לידיהם של הנוסעים עלונים. עלעלתי בעלון וחייכתי לעצמי, עוילֶם גוילֶם...
זו היתה לשונו בתמצית: "בשמים כבר נשמעו שופרות לקראת הגאולה. השכינה יצאה לחופשי לנצח נצחים. בית המקדש מתקרב מהשמים לכיוון ירושלים. המשיח שחי כיום בתל אביב ינהיג את ישראל בקרוב ויכין אותה למלחמת גוג ומגוג!"... אכן, קשה להיות יהודי.
"שירת החטאים", מאת יוסי אבני לוי, זמורה ביתן
לפנייה לכתב/ת 
