פריצה מהמגף

זה לא חדש שהכדורגל האנגלי כבר לא כל כך אנגלי. למען האמת, אין אף ליגה אחרת בעולם שבה אחוז הזרים - בקרב השחקנים, המאמנים והבעלים - הוא כל כך גבוה כמו באנגליה. ומאחר שלממלכה המאוחדת זורמים בכל עונות השנה המוני תיירים שממלאים את יציעי אולד טראפורד, אנפילד והאמירויות, אפשר להגיד שרק השופטים במולדת הכדורגל נשארו אנגלים טהורים. ברצינות: אם תשאלו למשל את פאביו קאפלו מי יהיה השוער של נבחרת אנגליה במונדיאל הקרוב, לא בטוח שתהיה למאמן האיטלקי שלה תשובה. מרוב מספרי אחת זרים, כבר לא רואים שוערים אנגלים ברמה סבירה.

הסימנים המוקדמים למצב הזה צצו הרחק בסוף שנות ה־70, אז החל זרם דק של שחקנים זרים להגיע לאנגליה. כולם זוכרים את אוסבלדו ארדילס וריקרדו ויז'ה הארגנטינאים שהגיעו לטוטנהאם מיד אחרי המונדיאל של 1978, ואת ארנולד מיורן ופראנס טייסן, צמד ההולנדים שנחתו באיפסוויץ'. בהמשך הפך הקילוח לשיטפון, וכיום יותר ממחצית שחקני הליגה האנגלית הבכירה לא נשבעים מרצונם בשמה של המלכה.

אבל גם באמצע שנות ה־90, כשהשחקנים המיובאים כבר נתנו את הטון, כיסא אחד ויחיד נותר עטוף בדגל בריטניה: זה של המנג'ר. איש לא חשב שיגיע אי פעם המאמן הזר שיוכל למלא את התפקיד המורכב הזה, או יצליח להשתלב במנטליות של הכדורגל האנגלי על המסורת רבת השנים שלו. אחרי קצת יותר משני עשורים, נותר רק דבר אחד לומר על הקונספציה הזאת: פחחחח. 

"אוף נו, שייפתח כבר הצפארי"

ישו הנוכרי

תפקידו של המנג'ר, האדם שעומד בראש המערכת המקצועית בקבוצות הכדורגל באנגליה, שונה מאוד ממה שנהוג בכל מקום אחר באירופה. המנג'ר האנגלי הוא לא רק המאמן: הוא גם האחראי הבלעדי על רכש השחקנים והתוויית התוכניות האסטרטגיות, והוא גם האיש שממונה על כל מחלקות הנוער במועדון. הסמכויות שלו הרבה יותר נרחבות מאלה של המאמן הספרדי או האיטלקי למשל, ולכן תמיד פועל לצד המאמנים האירופים האחרים גם מנהל מקצועי שחולק איתם בנטל.

כשארסנל מינתה ב־96' את ארסן ונגר למנג'ר, אמות הסיפים רעדו בצפון לונדון. התקשורת האנגלית, שתמיד היטיבה להתרכז אך ורק באחוריים של עצמה, הגיבה בתדהמה. "ארסן מי?", תהתה הכותרת הבולטת והנפוצה ביותר בימים ההם, ומתחתיה הזדעזעו באלפי מילים הפרשנים המכובדים. לא נראה להם סביר שמאמן צרפתי אלמוני - עם משקפיים עגולים ולוק של פרופסור מהסורבון, שהג'וב הקודם שלו היה בכלל בליגה היפנית - יעמוד בראשו של אחד ממועדוני הפאר בארצם. אותם פרשנים הזכירו לכולם את ד"ר יוזף ונגלוש הסלובקי, עוד אינטלקטואל כדורגל שמונה ב־1990 למנג'ר אסטון וילה בהפתעה גמורה, והיה למנג'ר הזר הראשון בהיסטוריה של הכדורגל המקומי.

ההפתעה ממינויו של ונגלוש היתה אמיתית לגמרי. במסיבת העיתונאים שחשפה אותו לתקשורת, שאל יו"ר אסטון וילה את הנוכחים: "האם מישהו מכם מכיר את האדון הנכבד הזה?". הוא ציפה למחיאות כפיים ולקריאות התפעלות, כי רק כמה שבועות קודם לכן הוביל ד"ר ונגלוש את נבחרת צ'כוסלובקיה לסיבוב השני במונדיאל באיטליה. במקום זה קיבל היו"ר שקט מוחלט ופרצופים המומים. לא היה אפילו עיתונאי אחד במקום שהכיר את ונגלוש, או שהיה לו מושג קלוש מי הוא. גם כשהיו"ר ניסה להתגבר על הפדיחה והכריז "זה דוקטור יוזף ונגלוש!", הדממה לא הופרה.

המבוכה הגדולה המשיכה ללוות את ונגלוש לאורך העונה היחידה והאומללה שעשה עם אסטון וילה בליגה האנגלית, כשהמורשת שהותיר אחריו היתה כמעט־ירידה של הקבוצה לליגה השנייה. הפיאסקו הזה סיפק לכאורה את ההוכחה הניצחת לכך שאין מקום למאמנים זרים בליגה האנגלית, ושחבל בכלל לנסות את התרגיל הזה.

לא פחות משש שנים עברו עד שקם מי שהעז שוב להחתים מאמן זר. ונגר התקבל כאמור בסקפטיות מוחלטת - גם בקרב אוהדי ארסנל, שלא הבינו איך בולע הצפרדעים הממושקף יכול להיות מנג'ר טוב יותר מברוס ריוק, קודמו בתפקיד. רק שבניגוד למקרה המוזר של הסלובקי באסטון וילה, ההימור של ארסנל השתלם לכולם.

ונגר הצליח בתפקיד מעל ומעבר לתחזיות המוקדמות, ולא יהיה מוגזם לקרוא לתקופה שקדמה למינויו "העידן הפרימטיבי" בכדורגל האנגלי. שיטות האימון שלו היו מדעיות כנהוג בצרפת ובאיטליה, ומעבר לחידושים טקטיים, זכייה בתארים והפיכתה של ארסנל מקבוצה הגנתית לחיה סופר־התקפית, הוא הביא לליגה אלמנטים שעד אז לא היו קיימים בה בכלל: הקפדה על תזונה נכונה, איסור על צריכת אלכוהול וג'אנק־פוד, עבודה עם פסיכולוגים.

בעקבות ההצלחה המטאורית של ונגר כבר לא היו סיבה או צורך להרחיק את המאמנים הזרים מעמדת המנג'ר. אלא שמאז המגמה לא רק השתנתה: היא התהפכה לגמרי. המאמנים האנגלים הולכים ונדחקים לשוליים, לקבוצות הקטנות, והמועדונים הגדולים אפילו לא מתייחסים אליהם כאופציה אמיתית. קחו למשל את צ'לסי. מאז שגלן הודל עזב את הקבוצה ב־96' ומונה למנג'ר נבחרת אנגליה, היו לצ'לסי שמונה מנג'רים שונים במשך 14 שנה - אף אחד מהם לא בריטי. הרשימה כוללת את רוד חוליט ההולנדי, ג'נלוקה ויאלי וקלאודיו ראניירי האיטלקים, ז'וזה מוריניו הפורטוגלי, אברהם גרנט הישראלי, לואיס פליפה סקולארי הברזילאי, חוס הידיניק ההולנדי, ועכשיו קרלו אנצ'לוטי האיטלקי.

ומה בקבוצות הגדולות האחרות? בליברפול שימש רוי אוואנס בתפקיד המנג'ר האנגלי האחרון. זה היה ב־1998. במשך 12 השנים שחלפו מאז נוהלה ליברפול בידיים זרות, קודם אלה של ז'ראר הויה הצרפתי ואחריהן של רפאל בניטס הספרדי. ומה עם מנצ'סטר יונייטד? ובכן, גם המנג'ר שלה ב־23 השנים האחרונות הוא לא ממש אנגלי. אלכס פרגוסון, כידוע, הוא סקוטי בן סקוטים. וכן, אני יודע שסקוטלנד היא חלק בלתי נפרד מבריטניה הגדולה, אבל בכל מה שקשור לכדורגל, סקוטלנד היא ישות עצמאית לגמרי. יש לה התאחדות משלה, ליגה משלה, נבחרת משלה - ואם מדברים על פרגוסון עצמו, אז יש לו גם שפה משלו, שכמעט אף אחד לא מבין. ובכל זאת, פרגי לא זר בליגה האנגלית. בדיוק כמו מרטין אוניל (המנג'ר הצפון אירי של אסטון וילה) ואלכס מקליש (המנג'ר הסקוטי של ברמינגהאם) ומיק מקארתי (המנג'ר האירי של וולבס) - הוא מרגיש שם לגמרי בבית.

מאמנים אנגלים מבטן ומלידה קשה מאוד למצוא היום בליגה האנגלית הבכירה. מבין 20 המנג'רים יש רק שישה מתוצרת אנגליה, ורובם מדריכים קבוצות תחתית זניחות כמו האל, ברנלי וסנדרלנד. המאמן האנגלי הבכיר ביותר היום הוא הארי רדנאפ, שעושה עבודה לגמרי לא רעה בטוטנהאם. אבל בינינו, כולה טוטנהאם.

אז מה קרה למאמנים האנגלים, שאף אחד כבר לא סומך עליהם, לפחות לא בקבוצות הצמרת? ויותר מזה, מה פתאום האופנה החדשה באנגליה היא דווקא מאמנים איטלקים?

"פעם אחרונה שאני ישן עם מזגן" 

מנצ'סטר זיטי

על פניה נראית ההעדפה האיטלקית קצת מוזרה, בייחוד בהתחשב בעובדה שהכדורגל האיטלקי נמצא בירידה מתמדת בשנים האחרונות. נכון שנבחרת איטליה זכתה במונדיאל האחרון, אבל אף אחד לא יכול להכחיש שהליגה שלה היא מזמן לא הטובה ביותר באירופה, ושהקבוצות נכשלות כבר כמה שנים טובות בליגת האלופות. ובכן, התשובה הפשוטה לזה היא שהדג האיטלקי לא מסריח מהראש; חוסר ההצלחה של הקבוצות המקומיות לא נובע מכישלון של המאמנים, אלא מהעובדה שהשחקנים הטובים בעולם מעדיפים את הכסף הגדול שנמצא באנגליה ובספרד - ומנגד, גם המאמן הכי טוב שידעה האנושות לא יצליח להבריק עם שחקנים בינוניים.

אם כבר הזכרתי כסף, ראוי להגיד שלמעט אינטר, אף קבוצה איטלקית לא מסוגלת לעמוד במשכורות העתק שמשלמות קבוצות הצמרת באנגליה למנג'רים שלהן. רק כדי שתבינו באיזה שכונה מדובר: רוברטו מנצ'יני יספור 35 מיליון ליש"ט כשיסיים את החוזה שלו במנצ'סטר סיטי בקיץ 2013, קרלו אנצ'לוטי סוגר 6.5 מיליון בשנה בצ'לסי, ופאביו קאפלו מסתפק בשישה מיליון עבור אימון הנבחרת.

וזה לא שהמועדונים האנגלים מחפשים איפה לזרוק כסף. הם פשוט מכירים במקצוענות הייחודית של האיטלקים. למי שלא מצוי בפרטים ההיסטוריים נזכיר שהכדורגל בארץ המגף נחשב בעבר למאוד הגנתי. זאת המדינה שהמציאה את ה"קטנאצ'יו" - שיטת ה"בריח" שנולדה בשנות ה־60 במילאן ובאינטר, ומלווה את הכדורגל האיטלקי עד היום (למרות שכבר מזמן פג תוקפה). אז אם יש דבר משותף לכל המאמנים האיטלקים, זה קודם כל הקפדה יתרה על משחק ההגנה.

כשרוברטו מנצ'יני מונה לפני כחודשיים למנג'ר החדש של מנצ'סטר סיטי, הדבר הראשון שעשה היה להגביר את כמות אימוני ההגנה ולהעביר לשחקנים שלוש הרצאות טקטיות בכל שבוע. זה עזר, מתברר: שלושת המשחקים הראשונים של המנג'ר עם קבוצתו החדשה הסתיימו בניצחונות חלקים ובלי לספוג שערים. במשחק הרביעי ניצחה סיטי את בלקבורן 1:4, ומנצ'יני לא היה מרוצה. "ספגנו שער טיפשי", הוא רטן בסיום.

עוד דבר שמייחד את הכדורגל האיטלקי, מעבר לדגש על הטקטיקה ועל משחק ההגנה, הוא הגישה. הגדיר את זה היטב ג'נלוקה ויאלי, שכיכב ביובנטוס ואחר כך בצ'לסי (שאותה גם אימן תקופה קצרה), בספרו "הג'וב האיטלקי": "לשחקן האיטלקי הכדורגל הוא מקצוע. לשחקן האנגלי הוא משחק".

קלאודיו ראניירי, המאמן האיטלקי שהדריך את צ'לסי לפני ז'וזה מוריניו, פירט קצת יותר. "התרבות באנגליה ובאיטליה שונה לחלוטין", הוא אמר פעם. "באנגליה אתה נלחם בכל הכוח על המגרש במשך 90 דקות, אבל כשהמשחק נגמר אתה עושה מה שאתה רוצה - כולל לשתות אלכוהול ולבלות במסיבות פרועות. זאת התנהגות מוזרה מנקודת המבט של השחקן האיטלקי, כי הוא יודע שהמקצוענות שלו לא באה לידי ביטוי רק באימונים ובמשחקים. באיטליה מצפים ממנו להתנהג כספורטאי מקצוען גם בחיים הפרטיים". הציפייה הזאת, אגב, חלה גם על המאמנים. ב־1958 הקימה ההתאחדות האיטלקית את בית הספר למאמנים בקוברצ'יאנו, לא רחוק מפירנצה. זה פחות בית ספר ויותר אוניברסיטה למדעי האימון, וכל המאמנים האיטלקים הגדולים למדו שם את רזי המקצוע.

הדברים עבדו אחרת באנגליה של טרום המנג'רים הזרים: במשך שנים האמינו שם בסיסמה Win or lose, have some booze. אבל לא עוד. ארסן ונגר היה הראשון שהחליט לאסור על השחקנים שלו לשתות כמו מטורפים, ואחריו הלכו רבים וטובים. וככל שהקבוצות הבכירות התמלאו ביותר שחקנים זרים, ככה פחתה כמות האלכוהול, ואיתה גם כמות ההמבורגרים והצ'יפס. "לאט לאט אני עושה שינויים בתפריט של השחקנים לפני המשחקים", סיפר מנצ'יני כמה שבועות אחרי שנכנס לתפקיד במנצ'סטר סיטי. "אצלי הם יאכלו יותר עוף ופסטה, שמן זית בסלט, וכמובן כוס יין אדום".

ריי ווילקינס, כוכב נבחרת אנגליה בעבר וכיום העוזר של קרלו אנצ'לוטי בצ'לסי, סיפר על ההלם המוחלט שתקף אותו כשעבר ממנצ'סטר יונייטד למילאן ב־1984. "נכון ששיחקתי עד אז באחת הקבוצות הגדולות והמפוארות של הכדורגל האנגלי", הוא אמר, "אבל רק אחרי שעברתי למילאן הפכתי למקצוען אמיתי. נחשפתי לעולם חדש של דיאטות ואימונים מורכבים. הכל היה שונה לחלוטין ממה שהורגלתי אליו. אבל כיום הפער הזה כבר לא קיים".

הפער במקצוענות נסגר בעיקר עם התבססותם של המנג'רים הזרים, אבל צריך לתת קרדיט גדול גם לאלכס פרגוסון. בניגוד למנג'רים הבריטים של פעם, שלא התעניינו במה שנעשה בעולם הגדול והיו בטוחים שהם ורק הם יודעים איך עושים כדורגל נכון, פרגי מעולם לא התבייש ללמוד מהנעשה בקונטיננט. ולא שהוא אוהב איטלקים: "אם איטלקי אומר לי שזה פסטה", הוא הצהיר בהזדמנות אחת, "אני בודק מתחת לרוטב כדי להיות בטוח". מצד שני זה לא מנע ממנו ללמוד דברים טובים מהכדורגל האיטלקי, בעיקר טקטיקות של הגנה.

ומילה כמעט אחרונה על פרגוסון. בזמן האחרון מתרוצצות שמועות על כך שמבחינתו, המאמן הכי מתאים לרשת את מקומו הוא ממש לא בריטי אלא מאה אחוז קטאלוני. כן, פפ גוורדיולה.

מצטער, הייתי חייב.

קווין קיגן נפרד מלותר מתאוס ביורו 2000 (צילום: AP)

מה שעשינו ב־99'

כדי להבין איזה רוח שרתה על הכדורגל האנגלי לפני כמה שנים - עם המנג'רים הטיפוסיים שהיום מסתובבים רק בליגות הנמוכות, וההוראה הטקטית הכי מתוחכמת שלהם היא "תעלו על המגרש ותעשו חיים" - לא צריך ללכת נורא רחוק. מספיק להיזכר בקווין קיגן. האיש היה כוכב ענק כקפטן נבחרת אנגליה, זכה פעמיים בתואר כדורגלן השנה באירופה והיה אהוב ההמונים. על גלי התהילה הוא נישא עד לעמדת מנג'ר ניוקאסל, העלה אותה מהליגה השנייה, ואז ניסה לקרוא תיגר על אלכס פרגוסון ומנצ'סטר יונייטד. שנתיים ברציפות פתחה ניוקאסל עונה מצוינת, פתחה פער גדול בצמרת, ופעמיים רצופות קרסה לקראת קו הסיום. למה? הרבה בגלל חוסר הניסיון וחוסר התחכום של המנג'ר שלה. מה שלא מסביר למה ב־1999 החליטה ההתאחדות האנגלית למנות אותו למאמן הנבחרת הלאומית.

אחרי שנה וחצי בתפקיד - וליתר דיוק, אחרי הפסד ביתי מביך לגרמניה - הודיע קיגן על התפטרותו מול מצלמות הטלוויזיה. לזכותו ייאמר שהיה כן, אולי אפילו כן מדי. "אני מרגיש שחסר לי קצת ממה שנדרש ברמות האלה", הודה. "לא הצלחתי לאתר את מה שדרוש כדי למצוא את נוסחת הניצחון". ובמילים קצת פחות מכובסות: "אין לי מה להציע ברמה הבינלאומית, ומבחינה טקטית אני מרגיש אבוד. זה פשוט לא בשבילי".

אחרי מקרה קיגן הבינו בהתאחדות האנגלית שאין ברירה: חייבים להביא מאמן זר אם לא רוצים שהנבחרת תיראה כמו קבוצה מהליגה השנייה. האיש שנבחר למשימה היה סוון גוראן אריקסון השוודי, מאמן־על שזכה באליפויות בשוודיה, באיטליה ובפורטוגל. אנגליה אמנם לא הוכתרה לאלופת העולם בתקופתו, אבל בלי ספק נראתה הרבה יותר טוב מאשר בימי קיגן. כשאריקסון סיים את דרכו ושוב נבחר מאמן אנגלי, התוצאות הגרועות לא איחרו לבוא.

סטיב מקלארן, שמונה לתפקיד רק בגלל שהיה עוזרו של פרגוסון ביונייטד ומנג'ר האימפריה של מידלסברו, היה רע לתפארת. הוא הצליח להפסיד בוומבלי את המשחק האחרון במוקדמות יורו 2008, מול קרואטיה, כשאפילו תיקו היה אמור להספיק. היום, אגב, הוא מאמן את טוונטה אנסחדה.

סטיב מקלארן (צילום: רויטרס)

ראשי ההתאחדות האנגלית חזרו שוב לאופציית המאמן הזר, הפעם עם השם הגדול ביותר שיכלו להעלות בדעתם: פאביו קאפלו. האיש הזה, עם הרזומה הזה - שבע אליפויות באיטליה עם מילאן, יובנטוס ורומא, שתי אליפויות בספרד עם ריאל מדריד, גביע אירופה לאלופות ועוד אינספור תארים קטנים יותר - הוא חד־משמעית אחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה. תמורת שישה מיליון ליש"ט, כאמור, הוא ניאות לנסות לשקם את יוקרתה של נבחרת אנגליה בפרט והכדורגל האנגלי בכלל.

עד עכשיו, יש להודות, זה נראה לא רע: העלייה למונדיאל הושגה בקלות יתרה, וטביעת האצבע של המאמן האיטלקי על יכולתם של השחקנים היתה ברורה מהרגע הראשון. עוד צריך להודות שיש קשר הדוק בין ההצלחה של קאפלו למינויים נוספים של בני ארצו באי הבריטי. זה עזר מאוד לקרלו אנצ'לוטי בצ'לסי, ולרוברטו מנצ'יני במנצ'סטר סיטי. ואם נזכור שג'נפרנקו זולה הוא המנג'ר של ווסטהאם, ורוברטו די־מתיאו מדריך את ווסט ברומיץ' מצמרת ליגת המשנה, ברור לאן הדברים הולכים. הבא בתור עשוי להיות צ'זארה פראנדלי, המאמן שחתום על ההצלחה של פיורנטינה (הקבוצה שהדיחה את ליברפול מליגת האלופות), ויש גם את וולטר מזארי מנאפולי ואת ג'נפיירו גספריני מגנואה.

אגב, גם את נבחרת אירלנד מוביל מאמן־על איטלקי. קצת אחרי המינוי של קאפלו החליטו השכנים ללכת באותו כיוון, ונתנו את המפתחות לג'ובאני טרפאטוני. אבל גם מאמן איטלקי, מוצלח ככל שיהיה, לא יכול לעשות הרבה אם השופט לא רואה שתיירי הנרי מבשל שערים עם היד.

דבלין או לונדון, ליגה או נבחרת - בינתיים נהנים המאמנים האיטלקים מכל רגע בתפוצות בריטניה. האנגלית אמנם מרסקת להם את השיניים, אבל כמעט כולם עושים עבודה טובה. בשורה התחתונה מובטח להם שימשיכו ליהנות, כל עוד לא יסתבכו בפרשיות מין. רוברטו מנצ'יני, למשל, כבר יודע ממה להיזהר: "התקשורת באיטליה מתעסקת בהחלטות שיפוט ובקונספירציות", הוא אמר לא מזמן. "באנגליה זה רק רכילות". וגם אחלה כסף וכדורגל לא רע, בואו לא נשכח.