ההריון הופסק. אפשר להתאבל

לפני למעלה משנתיים התבשרנו שההריון של בתנו הבכורה איננו עולה יפה. הרופאים המליצו על הפסקת הריון. סיכויי הוולד לחיות לאחר הלידה היו אפסיים. חיי העובר ברחם היו כנראה עינוי מתמשך. גדולי הפוסקים עימם התייעצנו נתנו את אישורם להמלצת הרופאים. ובחנוכה לפני שנתיים התבצע התהליך הכואב.

מדברים על "פער הדורות", ואכן יש סימנים ברורים לכך. אך אם יש משהו שהמחיש לי את הפער, היה זה ההבדל הקוטבי בין תגובותיי לתגובתו של הזוג הצעיר. אני כמובן כאבתי עד מאד את המצב, והציפיות שלא התממשו כמובן ציערו אותי מאוד. אך לא, לא חשתי באבל על העובר שלא שרד, קיוויתי שהלידה הבאה תשכיח את החוויה הקשה שליוותה את ההיריון הראשון, הכושל.

כמובן שבהתאם להלכה הנהוגה, לא התקיימה לוויה פומבית. לא ניתן שם לעובר, לא הדלקנו נר זיכרון, ואביה לא אמר עליה קדיש. המסר הבוקע מההלכות אותם הכרנו נתפס על ידינו כאומר: "לשכוח!" משל היה זה חלום ביעותים רע. האמת היא שכך אנו ההורים גדלנו. רק במקרה וברמיזות עדינות למדתי על מקרים דומים במשפחתי. זה לא היה נושא לשיחה ולזיכרון, זאת הייתה חוויה חולפת. כבר בימים שלאחר האירוע, ובחודשים שלאחריו חשנו שהזוג הצעיר לא מתנחם בנחמות אותם ניסינו להרעיף עליו, וכי הרטוריקה הרגילה שבה נקט הרופא הגניקולוג שביצע את הפסקת ההיריון "ניפגש בעוד שנה בחדר לידה" לא ממש חדרה אליהם.

מה גדולה הייתה הפתעתי, שהספר הנקרא: "כחלום יעוף – התמודדות עם אובדן הריון" שכתב חתננו אברהם סתיו, ושיצא עתה לאור בהוצאת מוסד הרב קוק, מכיל הקדשה אותה אני מצטט בדחילו ורחימו:

"לעילוי נשמת ביתנו האהובה - זלפה מרים בת אברהם ובתיה".

פתאום גילינו שהייתה לנו נכדה, ושיש לה אפילו שם. פתאום חשנו באבל העמוק הטמון בפתיח "בתנו האהובה". בת שהוריה לא זכו אפילו לראות את פניה...

ביטוי האבל בהלכה

המוטו של הספר החדשני הזה, שנכתב על ידי תלמיד חכם צעיר ורגיש, בשותפותה של אשתו, חכמה ורגישה אף היא, מלמד על תוכנו הפנימי של ספר ההלכה, המחשבה והייעוץ הזה.

עיון בחלק ההלכתי התופס את רוב הספר, והכתוב בשפה ברורה ומובנת גם לקורא שאינו מצוי בספרי הלכה, מלמד על קו ברור בו הלך המחבר. המקום שיש בהלכה להתאבל ולבטא את האבל.

במילים אחרות המחבר מחפש את כל האפשרויות המעוגנות בהלכה, לבטא את תחושת האבל על עובר שלא זכה לחיים. ולכן, הוא קובע, על אף שאין חובה להתאבל על עובר שמת, הרי שאפשר להתאבל עליו מבחירה ולנהוג בחלק מהסממנים ההלכתיים של האבלות.

וכן, על אף שאין דין של 'אנינות' גמורה. זאת אומרת שבשעות שלפני הקבורה ההורים חייבים במצוות (בניגוד לאבלות רגילה חלילה וחס), הרי שבמידה שהם טורחים בקבורה, ראוי שיחמירו על עצמם שלא לאכול בשר ולשתות יין.

נכון, ממשיך המחבר, שאין מצווה לנחם אבלים במקרה זה, אך יש מצווה לחזק את ההורים. גם ביחס לברכת 'דיין האמת' קובע המחבר ש"אפשר וראוי לברך ברכה זו גם על עובר". ועל אף שאין חובה לבצע קריעה בבגד, אך הרוצה לעשות כן יכול. וכן רומז המחבר, על אף שלא נהגו לומר קדיש על העובר, ההורה הרוצה לעשות כך יכול. ועל אף שלא נהגו להדליק נר נשמה, ראוי לעשות כך. במילים אחרות, המחבר בנה עולם הלכתי שלם הנשען על מקורות איתנים, המאפשר להורים לבטא את רגשות הצער והאבל שלהם בתוך הספקטרום ההלכתי. קיבוץ חלקי כל הפאזל למשנה סדורה ברוח זו מהווה חידוש הלכתי ונפשי של ממש.

הכנות הדתית של הדור החדש

האם גישה זו הבאה לידי ביטוי בספר זה היא ביטוי לרוח חדשה, שיש בה רגישות רבה לתנועות הנפשיות העדינות ביותר, וחוסר רצון ויכולת להדחיק אותם ביד גסה מהתודעה? האם יש כאן דתיות עמוקה החפצה להעניק פשר רוחני והלכתי למציאות הקשה הזו? האם יש כאן תופעה של כנות דתית ונפשית הבאה לידי ביטוי באופן התפילה, וביחס למצוות של בני הדור החדש?

אינני יודע להשיב בבירור על שאלה זו. אך ברור לי שספר זה חייב להיות לנגד עיניהם

של הרב והרבנית, המחנך והמחנכת בבואם להתמודד עם מצוקתם של הורים השרויים במצב זה.

אין ספק שגם מי שברוך ה' איננו מתמודד עם שאלות אלה, ספר זה יהיה חשוב לו כיוון שהוא מסמן מגמה חדשה בעבודת ה' של דורנו. מגמה שרגישות וכנות פנימית מאפיינת אותה. וכמובן, הורים שחלילה נפגשים במציאות זו, ימצאו בספר נתיב סלול שיפתח בפניהם צוהר להתמודדות מסוג אחר עם רגשות הצער והיגון שלהם.

אי אפשר שלא לסיים מאמר קצר זה בתפילה:  

"והיושבות על המשבר מעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל תּוֹצִיאֵם מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וְיֵצֵא הַוָּלָד בְּשָׁעָה טוֹבָה. וְלֹא יֶאֱרַע שׁוּם צַעַר וְשׁוּם נֵזֶק לֹא לַיּוֹלְדוֹת וְלֹא לְיַלְדֵיהֶן"

כחלום יעוף – התמודדות עם אובדן הריון, אברהם סתיו, הוצאת מוסד הרב קוק