לצחוק למוות בפנים

תנועה מפרפרת בין קצוות קיצון בו זמנית, החלטות שהן ברירת מחדל בין זוועה לזוועה גדולה יותר, "נכון" שהוא גם "לא נכון" ולהיפך - כל אלה הופכים את הצופים בהצגה "גטו" לבני ערובה מרצון, לשבויים בראשם של הדמויות, ללכודים בתוך הכאוס המורכב שמשמעו קיום אנושי. "איך אומר השטן אצל גתה?", מצטט האלטר אגו של מפקד גטו וילנה בהצגה: "אני הכוח שרוצה לעשות רע, וגורם לטוב!".

אפשר להתווכח על זה כשמדובר בקצין נאצי שבלי הינד עפעף מכוון ויורה בראשו של יהודי שכורע על ברכיים לפניו. אפשר, מנגד, להסכים שהחיים מלאי פרדוקסים, נעים בגווני האפור, ממש כמו "מציאות" המחזה החמקמקה שתלויה בזווית הראייה של המתבונן ומורכבת מאנשים שעושים רע, אבל חייבים להאמין שבחרו בטוב. זה נכון תמיד ולכל מקום. אי אז באירופה הבוערת של ימי מלחמת העולם השנייה, וגם היום בישראל 2010.

"אני הכוח שרוצה לעשות רע, וגורם לטוב!" (צילומים: ז'רר אלון)

במחזה של יהושע סובול, שזכה לתואר "המחזה הישראלי המצליח בכל הזמנים", לכל שאלה יש יותר מתשובה אחת; זה מרגיז, זה מקומם, אבל זה מה שהופך אותו ליצירה מופתית. את התמונות שהטקסט אִפְשר לבמאי עמרי ניצן לייצר - לא תשכחו. כך גם את שאלות הליבה שהוא מציף. כי קהל, כך מסתבר, כמו בפרפראזה של סובול על המונולוג המוכר של שיילוק: "אם מדגדגים אותו, הוא צוחק, ואם מרעילים אותו - הוא מת".

אז כן, כשנותנים לקהל חומר למחשבה, היו סמוכים ובטוחים שהוא ייצא מן התיאטרון חושב. במובן זה, צריך לשבח את תיאטרון הקאמרי ומנהלו האמנותי על הבחירה להציג מחדש מחזה מורכב ופרובוקטיבי, שעוסק במלחמת ההישרדות של רוח האדם ותרבותו ובתפקידם המוסרי של האמנות, היצירה וגם היצירתיות בעולם נטול מוסר ומשולל ערכים, עולם שאיבד כבוד לחיי אדם.

דטנר וגורנשטיין. מייצגים כוחות מנוגדים במאבק הישרדות אידיאולוגי

גדי יגיל וחני פירסטנברג. שניים שהם אחד 

זה מתחיל באקציות ובאודיציות, כמו שאומר מנהל תיאטרון גטו ווילנה (גדי יגיל) בתחילת המחזה. תיאטרון הגטו הוקם תוך מחאות קולניות שטענו שעיסוק באמנות בבית קברות זה כמו לרקוד על הדם. מולם טענו התומכים בהחלטה כי התיאטרון יאפשר לצחוק למוות בפנים, ולשמר תוך כדי כך תרבות יהודית אדירה שהלכה ונכחדה על ידי מכונת ההשמדה הנאצית.

מיטלטלת בין סתירות

ההצגה, כמו המחזה, כמו החיים, מִטַלטלת בחוזקה בין סתירות אלה ואחרות, וגורמת במהלך הצפייה לאי-נחת כמעט פיזית וזו בדיוק הכוונה – להשאיר את הצופה ערני, לא לאפשר לו לשקוע באפטיה, לעורר התנגדות. זהו למעשה הסאבטקסט - אמנות כאופוזיציה לוחמת. היהודים של סובול, לא רק טובים והגרמנים לא רק רעים. ב-1984 זה עורר סערה. גם היום זה קשה לעיכול.

ברירת מחדל בין זוועה לזוועה גדולה יותר

הבמה שיצר רוני תורן חונקת, עמוסה בפרטים ומעיקה במכוון. היא מגודרת בתיל כמו היתה כלוב תרנגולות במעבדת ענק. אל הכלוב מכוונים חיילים במדים פרוז'קטורים מסמאים. הר בגדים אדיר מכסה את צדה האחד של הבמה. מנגד, ערימת נעליים, ישנות ובתווך נדחסות הדמויות שאל עולמן נטול החמצן מצטרף גם הצופה.

זו במה מורכבת שפוערת פתחים שמהם עולה ובהם נטמע מפקד המחנה הנאצי, קיטל, כמו היה דמות קומיקס חלקלקה של מפיסטופולס. תורן עושה שימוש אסתטי מרשים בחלל הבמה בסצנה המצמררת, שבה בגדי הקורבנות שעלו בעשן הופכים מול עיני הצופה לרוחות רפאים. העומס החונק, שנוצר על ידי ריבוי הפרטים, הופך להלוך רוח, למצב קיומי.

"היהודי, אם מדגדגים אותו הוא צוחק, ואם מרעילים אותו - הוא מת" 

איתי טיראן בתפקיד מפקד המחנה, קיטל, מציג דמות דיאלקטית מורכבת של רוצח קר ורומנטיקן, איש תרבות וסאדיסט, אסטרטג מפוכח ואינפנטיל. יש בו חום אנושי אך מנשב ממנו בו זמנית קור מקפיא, הוא סקרן אבל משתעמם בקלות, וגם מערכות היחסים עם "היהודים שלו" נעות בין תיעוב וזלזול עמוק לבין הערצה כמעט עיוורת.

"הציונים צדקו", הוא אומר, "תרבות זקוקה לעם, מדינה וכוח. על תרבות צריך לשמור בכוח מפני ברברים שכמותי". זו למעשה הדמות השלמה ביותר במחזה, ונדמה שיש בה מעט פחות זדוניות מאשר בדמות שיצר דורון תבורי בהפקה המקורית שעלתה על במת תיאטרון חיפה ב-1984.

איך מזדהים עם ראש הגטו היהודי?

דמות מורכבת לא פחות היא דמותו של גנס, ראש הגטו היהודי שלנעליו נכנס השחקן נתן דטנר. זהו תפקיד שהוא ציר מרכזי, תובעני וכפוי טובה. דטנר מהדהד ברגישות את הדילמות המוסריות עמן נאלצת הדמות להתמודד, ומאפשר לקהל להזדהות עם המצוקה של מי שמעדיף בסופו של יום להצטייר כמשתף פעולה כדי להציל במקח חיי יהודים.

הופכים את הצופים לבני ערובה מרצון

למעשה, אין בהפקה הזו תפקידים קטנים, וכמו בתזמורת כל אחד מהכלים באנסמבל תורם בה את תרומתו. אלי גורנשטיין הוא הרמן קרוק, מנהל ספריית הגטו, סוציאליסט חרד שמתעד את המתרחש ביומנו. הוא מתנגד בתחילה לקיומו של התיאטרון ומאוחר יותר משנה את דעתו. דמותו מהדהדת שאלה שנשאלת גם כיום לגבי שימוש בתיאטרון ככלי בידורי שמחזק אסקפיזם ומסיח את הדעת מן העיקר.

כמו כן, יש את החייט היהודי החלקלק ויסקופ, שהופך למנהל מפעל לתיקון בגדים אשר נושא ונותן עם הרייך. וייסקופ, אותו מגלם רמי ברוך, הוא ורסיה על "אמא קוראז'" שהמוסר ממנו והלאה, כי מה שחשוב לה זה לשרוד. אם משמעות הדבר היא על חשבון המתים, שיהיה.

כשרון השירה של בוקשטיין אינו נופל מיכולת המשחק שלה

ויש את הזמרת חיה'לה רוזנטל, חברה בלהקת השחקנים של הגטו, ששובה את ליבו של קיטל. אניה בוקשטיין, שמשחקת את התפקיד, ממיסה לבבות. כשרון השירה של בוקשטיין אינו נופל מיכולות המשחק שלה. היא שוברת את הלב בביצוע שירים ששרדו מהגטו ושורפת גם בביצוע נהדר לשיר "לולה" של מרלן דיטריך. מי שגונבת את ההצגה לפרקים היא חני פירסטנברג בתפקיד הרשלה - בובה שמופעלת על ידי מנהל התיאטרון (גדי יגיל הנפלא).

הבובה היא למעשה קול האמת, היא היחידה שמרשה לעצמה להתנגד באופן גלוי ולומר את מה שאחרים פוחדים לומר. התנועה של פירסטנברג נהדרת, הקופצניות והחיוניות שבה מדבקים, הדמות המעוצבת הזו יושבת עליה במדויק והיא מבצעת אותה לעילא. עבודת הצוות עם גדי יגיל מסונכרנת ומקלה על עיכול האשליה שהופכת שחקנית לבובת סמרטוטים. גם אם מדובר בתפקיד שקטן למידותיו, משמח היה להיפגש שוב על הבמה עם עזרא דגן שמשחק שחקן בלהקה וחסיד.

והדציבלים עוד יתגברו