דרך ייסורי הגיור: "כבר לא רוצה להיות יהודייה"

הכל דפק כמו שעון, בדיוק כפי שהבטיחו המארגנים. שעות ספורות לפני האירוע הגיעו למלון הספר והמאפרת. טלי לבשה את שמלת התחרה האיטלקית הלבנה והתבוננה במראה - היא הייתה הכלה הכי יפה שיש. לבקשת הצלם, אחזה בידו של איתי ויצאה עמו לצילומי אלבום החתונה בכיכר העיר. עוברים ושבים הביטו בשניים, נופפו בידיהם והתרגשו. חתן וכלה, ביום חתונתם.

כשתמו הצילומים נקראו השניים לאולם קבלת הפנים. ברקע התנגן אחד מחמשת השירים שהזמינו במיוחד לאירוע. בפינת החדר ישב אדם וניגן באורגן כנסיות - כמו בסרטי החתונות בלאס וגאס. חסר היה רק שמנהל האירוע יהיה לבוש בבגדי אלביס. הוא התקרב אל השניים, בירך אותם והחל בטקס. העדים שנכחו באולם התמלאו גאווה ואושר - כאילו היו אלה יקיריהם. איתי הניח את הטבעת על כרית האצבע של טלי ונשק לה. "Blahopřejeme", בירכו הנוכחים את הנשואים הטריים. "מזל טוב", אמרה המתורגמנית הצמודה.

חבל שהמשפחה לא יכלה לבוא. טלי ואיתי נישאים בפראג

רק דבר אחד פגם בשמחה הגדולה של טלי ואיתי - בני משפחתם לא נכחו ביום המאושר בחייהם. בכל זאת, לא פשוט לגרור משפחה שלמה לפראג שבצ'כיה. אילו רק הייתה להם האפשרות לחגוג בישראל, הם היו עושים חתונה לשביעות רצון כולם. טלי הייתה לוגמת מהיין, מזילה דמעה מהתרגשות. איתי היה נשבע לא לשכוח את ירושלים ומועך ברגלו את הכוס. ואז נשיקות לכלה ולחתן, רבע עוף ותקליטן, הזוג על הכתפיים, לילה בבית מלון, צ'קים ומתנות. חתונה יהודית.

אלא שלטלי ואיתי (שמות בדויים, השמות האמיתיים שמורים במערכת) לא הייתה ברירה. תהליך הגיור שעברה טלי במשך חודשים ארוכים לא עלה יפה, הרבנים סירבו שוב ושוב לאשר את גיורה ולא הותירו לשניים ברירה, אלא לזנוח בצד את החלום על חתונה יהודית כדת משה וישראל, ולנדוד עד מזרח אירופה. בחודש שבו מתקיים דיון ציבורי ער בחוק ברית הזוגיות ובשינויים המוצעים בחוק הגיור, טלי ואיתי - שנאלצו להסתפק בחתונה אזרחית בחו"ל בגלל שילוב של המצב הקיים בשני החוקים - יכולים לדבר בשמם של זוגות ישראלים רבים. סיפורם הוא במידה רבה סיפורה של חברה מתלבטת, מחפשת זהות, בנושאי דת ומדינה.

פחות ופחות מתגיירים

על-פי נתוני אגף הגיור במשרד ראש הממשלה שנמסרו השבוע ל-ynet, בישראל רשומים 308,518 אזרחים תחת הכותרת "אחרים" (ללא סווג דת). 82 אלף מהם - ילדים ובני נוער עד גיל 18. אנשים אלה מהווים את הרוב הגדול בין הפונים למערך הגיור, כדי להפוך ליהודים כדת וכדין. לפי נתוני מערך הגיור, מדי שנה זוכים מעט יותר מ-6,000 איש לקבל את "תעודת ההמרה" - השלב הסופי בתהליך המכשיר אותם כיהודים - וכך היה גם בשנתיים האחרונות.

אולם בפועל, מנתונים שנמסרו ל-ynet מתוך מערך הגיור ונחשפו בחודש שעבר, עולה כי כמות המתגיירים נמצאת בירידה תלולה. מנתונים אלו עולה, כי בשנתיים האחרונות הולך ומצטמצם מספרם של אלה הזוכים לקבל הכרה מצד בית הדין הרבני כמקיימי מצוות - השלב הקריטי בתהליך. ללא מעבר שלב זה לא ניתן לקבל את תעודת ההמרה. בינתיים, הדבר טרם בא לידי ביטוי בנתונים הרשמיים של מקבלי התעודות, בגלל התראכות ההליכים הביורוקרטיים, שבעטיים התעודה מוענקת לרוב חודשים ואף שנים לאחר סיום התהליך. ההשפעה, לפיכך, צפויה להיות מורגשת גם במספרים הסופיים של המתגיירים החל בנתנוני השנה הנוכחית. את ההבדלים ניתן לראות בתרשים הבא:

• ליתר הרחבה - נתוני מערך הגיור לשנים 2003-2009
  

עוד ניתן לראות מהנתונים, כי מבין הפונים למערך הגיור, שיעור ההצלחה הגבוה ביותר הוא של יוצאי אתיופיה, לעומת יוצאי חבר המדינות (בריה"מ לשעבר), שכמעט שליש מהם כושלים בניסיון הראשון, ו-15 אחוזים מהם מחליטים בסוף לוותר לגמרי על הגיור:

באגף הגיור במשרד ראש הממשלה טוענים כי בשנה האחרונה חלו שינויים מבניים בתחום הגיור, שנועדו לשחרר את גלגלי הביורוקרטיה התקועים. בין היתר אושר מבנה אגף גיור חדש, שבו נקלטים עוד דיינים, הוקמו ארבעה בתי דין המיועדים לאוכלוסיה האתיופית בתוך מרכזי הקליטה, הוקם מוקד טלפוני ארצי ומערכת ממוחשבת לפניות הציבור, הוקמו הרכבים ייעודיים לטיפול בנוער, והושם דגש על זירוז ההליכים ומתן שירות איכותי.

מסיביר באהבה

טלי ואיתי, עם זאת, לא ממש זכו ליהנות מהשיפורים האלה. סיפורם מתחיל לפני 12 שנים, בביקורה הראשון של טלי, בת 35, בישראל. כבר אז ידעה שכאן תקים ביתה, ולפני שש וחצי שנים השלימה את העלייה לארץ מסיביר. אף שהיא עצמה אינה מוכרת על ידי הממסד הרבני כיהודייה, עלייתה התאפשרה במסגרת חוק השבות, כיוון שסבה היה יהודי.

"תמיד ידעתי שאני יהודייה", היא מספרת ל-ynet. "חייתי בסביבה יהודית בסיביר, כל מכריי היו יהודים. אבל כשהגעתי לכאן הרגשתי שונה. חייתי כאזרחית, אבל לא הרגשתי שייכת. ידעתי שאני חייבת להתגייר".

טלי, שסיימה לימודי דוקטורט ברפואה בסיביר, התמחתה במקצוע כאן. לפני שלוש שנים, בסיוע אתר היכרויות, פגשה לראשונה באיתי, צבר ממשפחה מסורתית. הם החלו לצאת - והתאהבו. כעבור שנה עברו להתגורר יחד, ולשניהם היה ברור שהקשר הולך לקראת מיסוד. נושא החתונה עלה על הפרק ועמו התוכניות לגיור כהלכה וחתונה יהודית, כמו כולם. "המשפחה שלי אהבה את טלי", מספר איתי, "אבל היה לה חשוב שהיא תתגייר. החלטנו להתחיל בתהליך".

ההתחלה הייתה טובה, והשניים שקעו בלימודי היהדות. "הייתה לי תקופה מאוד קשה ועמוסה", מספרת טלי. "הייתי חוזרת בתשע בערב מהאוניברסיטה, והולכת ללימודי יהדות. בשישי הדלקתי נרות, בשבת הלכנו לבית הכנסת. הרגשתי שאני מתחברת לזה, שאני מבינה על מה אני קוראת. יש אנשים שמתפללים בלי להבין לעומק - אני ידעתי".

בני הזוג אף מצאו משפחה דתית מאמצת, והתארחו אצלה בשבתות. באחד מסופי השבוע התארחה טלי ביישוב דתי כדי ללמוד מקרוב את אורחות חייו. איתי נדרש להניח תפילין.

"נו דוקטור, מה את אומרת?"

אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. מהר מאוד הבינו בני הזוג שהתהליך לא רק מורכב יותר משחשבו, אלא גם משפיל. "זה הרגיש כמו חקירה צולבת", מספר איתי. "במשך יותר משעה, עמדה טלי מול מתקפת שאלות עד הפרטים הכי קטנים. מה מותר, מה אסור, מה מוקצה ומה לא, אילו תפילות, אילו חגים, מתי ואיך".

"הדיון היה מעליב", מוסיפה טלי. "תחושה שמחפשים אותך כדי להכשיל. יש אנשים שלומדים כל חייהם ועדיין לא יודעים הכל, אז איך אפשר בשנה לדעת את כל היהדות? הם רצו שנחזור בתשובה. 'את יודעת את החומר בתיאוריה, אבל בפרקטיקה אנחנו לא מאמינים שאת באמת מקיימת מצוות', אמרו לי הדיינים".

הדיון הראשון הסתיים בכישלון. טלי ואיתי קיבלו תשובה שלילית, והתבקשו לחזור שוב כעבור ארבעה חודשים, אחרי שילמדו שוב את החומר. המועד המתוכנן של החתונה נדחה בפעם הראשונה. טלי המשיכה בלימודיה, וחזרה לדיון נוסף - שהתברר כשידור חוזר של הדיון הראשון.

על מדרגות בית העירייה בפראג. "שהילדים לא יעברו את מה שאני עברתי"

"נו דוקטור, מה את אומרת", פנו אליה הדיינים. "הרגשתי שהם מדגישים את התואר דוקטור בזלזול", מספרת טלי. "מה זה קשור לזה שאני רופאה? אחד יושב וכותב כל מילה, ושניים שואלים במקביל, בצורה משפילה, בזלזול, שאלות קשות, שספק אם אדם שומר מסורת מהיישוב יידע לענות עליהן. נותנים לך הרגשה שאתה קטן מולם, אפס. הרגשתי שלא רוצים אותי, שמה שלא אגיד - זה לא יצליח".

טלי פרצה בבכי. "אתם מאלצים אותי להביא לעולם ילד לא יהודי", אמרה לדיינים, אבל הם לא התרגשו. פעם נוספת נשלחה הביתה, לשנן שוב את החומר. "את אשה אינטליגנטית, דוקטור, לא תהיה לך בעיה ללמוד עוד קצת", אמרו לה הדיינים. טלי נשברה. היא יצאה מהאולם ונשבעה לא לחזור. שנה של לימודי יהדות ירדה לטמיון.

"במקום לתת לך הרגשה שרוצים אותך, לחבק אותך על זה שאתה עושה מאמץ ורוצה להצטרף אליהם, הרגשתי שעושים הכל כדי לדחות אותי", היא מתרשמת. "כנראה שמה שטוב ללימודי רפואה, לא מספיק ללימודי יהדות בישראל". מכיתתה של טלי עברו שתי נשים את המבחן. לשתיהן מכנה משותף אחד: "האחת בחודש התשיעי בהריון מתקדם, והשנייה עם תינוק על הידיים. בשני המקרים, אותן נשים היו בבחינה עשר דקות בלבד, ואני - למעלה משעה. ואף אחת לא ידעה את החומר יותר ממני". עוד מקרה נוסף ל-15% הנכשלים.

"קטסטרופה דמוגרפית"

השבוע נערך מפגש תקדימי בין דייני מערך הגיור לבין ארגונים המעניקים סיוע והדרכה חיצוניים. את המפגש יזם ראש אגף הגיור החדש, שמואל יסלזון, הפועל בתקופה האחרונה לקידום וייעול המערכת. "ראש אגף הגיור החדש מעוניין לייעל את העבודה ויש לו כוונות טובות, אבל הוא ירש מערכת מאוד מסורבלת", אומר הרב שאול פרבר, יו"ר מכון עתים המעניק ייעוץ בנושאי גיור.

תהליך הגיור בישראל, מסביר הרב פרבר, לא נותן מענה לפחד ולבלבול בו נמצאים המתגיירים, וסובל מחסמים והעדר יד מכוונת. "לאנשים אין כתובת לשאלות, והמידע לא תמיד עדכני.

הרבה אנשים נושרים באמצע התהליך כי הם לא יודעים מה צפוי או מפחדים מבית הדין הרבני, וכאלה שאין להם משפחות מלוות תומכות. אנו מנסים למלא את החלל ולהסיר את העוקץ בתהליך".

על החסמים בתהליך הגיור בישראל, אומר הרב פרבר: "החסם העיקרי הוא הספק שמטילים הדיינים במחויבותם של אנשים לשמור מצוות. כמו כן, לא תמיד המתגיירים מתקבלים בסבר פנים יפות. גם תהליך קבלת תעודת ההמרה מרגע סיום הגיור הוא ארוך ומתיש, ועשוי לקחת חודשים ארוכים. לכך נוסיף את המדיניות הלא כתובה - לא לתת לנשים רווקות תעודה עד שהן לא מתחתנות".

אולם החסמים, סבור הרב, אינם הבעיה - אלא הסימפטומים. "הבעיה האמיתית היא העדר אמירה ציבורית מפורשת - גם ברחוב, וגם בהנהגה. ראשי הממשלה הקודמים, שרון ואולמרט, הצהירו פומבית שהגיור נמצא בראש סדר העדיפויות הלאומי. מנתניהו עוד לא שמענו מילה. יש היום 88 אלף תלמידים מתחת לגיל 18 שאינם יהודים על פי ההלכה, ולומדים בבתי ספר ממלכתיים. זו קטסטרופה דמוגרפית, ואף אחד בציבור לא זועק לשמיים".

"כולם שונאים פה את כולם"

בחזרה לטלי ואיתי. כשבלבם החלטה חד משמעית להפסיק את התהליך, שבו בני הזוג הביתה. חבר הציע לאיתי לערוך חתונה אזרחית בחו"ל, והמליץ על פראג. "סיפרתי להוריי, שהיו מאוד מאוכזבים מזה שאנחנו לא מצליחים לעבור", מספר איתי. "בסופו של דבר גם הם הבינו מול מה אנחנו עומדים - ואמרו לנו לצפצף על כולם ולהתחתן. 'קיבינמט, תעשו חתונה בכל מקרה', אמרו לנו ההורים".

בעיר שבויית החלום, זכו בני הזוג לחיבוק חם ואוהב מצד המארגנים. על המסיבה בארץ החליטו לוותר. "כבר היינו עייפים מכל הסאגה הזו", מודה איתי. עם תעודת הנישואין האזרחית פנו בני הזוג למשרד הפנים ונרשמו כבעל ואשה. הבעיה, יודעים השניים, תתעורר כשייוולדו להם ילדים. "מבחינה הלכתית יש בעיה. אם אחליט למול את הבן שלי הוא יקבל ברכות של גר", אומר איתי. "הוא גם לא יוכל להתחתן חתונה יהודית".

לבני הזוג בטן מלאה על מוסד הגיור והרבנות בישראל. "בסופו של דבר, במקום לאהוב את היהדות, פיתחנו אנטגוניזם ברמה גבוהה", מסכם איתי.

"אם פעם כיבדתי אנשים דתיים, היום אני מתחרפן מהגועל נפש הזה". טלי מצאה הסבר אחד למסכת הייסורים שעברה: "לא רצו לקבל אותי מתוך גזענות. ישראל זו מדינה גזענית, וכולם שונאים פה את כולם".

"לא תיארתי לעצמי, כשעליתי מסיביר, שזה מה שיהיה פה", היא מוסיפה. "חשבתי שזו מדינה של עולים, שכולם בה עלו מתישהו ארצה, ולכן יקבלו אותי כמו שאני. אבל במקום זה יש פה רק שנאה לאחר - לאתיופים, לספרדים, לאשכנזים. לפחות בדבר אחד כולם מאוחדים - בשנאה לרוסים. פעם רציתי להיות יהודייה, עכשיו אני לא רוצה. פשוט לא רוצה את זה. אם אי פעם אתגייר, זה רק בשביל הילדים שלי, רק כדי שהם לא יעברו את מה שאני עברתי".