למרבה הפלא, אין לו אפילו פרופיל בפייסבוק
בעוד שאני מחובר לרשת בכל דרך אפשרית. הוא בחור מסודר, בעוד אני עלול לאבד את הצפון אם לא תהיה איזו ערימת בגדים איפשהו בחדר. אני חי עם שני חתולים (כבר סיפרתי לכם שאני לסבית?) והוא אלרגי אליהם. נפגשים באמצע
כשאתה מחפש לך בן זוג לחיים, אתה בדרך כלל עובר הרבה מכשולים בדרך. אתה צריך למצוא מישהו שיעניין אותך, שיבין את הבדיחות העבשות שאתה מפזר, שיסתדר עם החברים שלך ואפילו עם המשפחה, שיהיה יפה ומושך בעיניך ושכל דבר שתעשו יהיה בתיאום מושלם כאילו נולדתם מחוברים במוח.
כמו שכתבתי בטור הקודם, לכל אחד מאיתנו יש דברים שיכולים להוות בעיה למישהו אחר: יש כאלה שלא מסוגלים לסבול מעשנים, יש כאלה שנחרדים מאנשים שמבלים את כל חייהם בחדר כושר, ויש כאלה שבלגן עושה להם צמרמורת בלתי נשלטת.
מה לעשות, נולדתי בלגניסט. עוד בימי הראשונים אני זוכר שהמריבות הכי גדולות עם ההורים שלי היו סביב הבלגן בחדר שלי. כבן לאבא מסודר ומאורגן ולאמא מפוזרת, קיבלתי את הגנטיקה המבולגנת דווקא, ולא משנה כמה ניסו לחנך אותי, נותרתי בשלי. הרבה יותר קל לחזור הביתה, להעיף את המכנסיים על הרצפה ואת החולצה על הכסא, להשאיר את הנעליים זרוקות באמבטיה כשאני הולך להתקלח ואת הצלחת בכיור.
ומה לעשות, רוב האנשים לא כאלה. חלק מבני הזוג הקודמים שלי נאלצו להסתדר, חלקם בשתיקה וחלקם בניסיון נואל לגרום לי להיות מסודר, ללא הצלחה. זכורות לי גם שעות ארוכות של ניקיון וסדר קצת לפני שבחור חדש מגיע לישון אצלי בפעם הראשונה, רק כדי שאני אוכל להרגיל אותו לאט לאט לעובדה שאני, איך נאמר, קצת מבולגן.
סביר שתילחם בשביל לשמור על זה
את הטריק הזה ניסיתי גם עם בן זוגי. בכל זאת, הספקתי להכיר אותו קצת לפני שהזמנתי אותו בראשונה אלי הביתה, וידעתי שאחד הדברים שחשובים לו זה סדר וניקיון. אם הוא לא היה שווה את ההשקעה, הייתי כנראה אומר לעצמי בשקט "שיסתדר ויסבול בשקט", אבל כאמור, אם כבר מוצאים מישהו כל כך מוצלח, סביר שתילחם בשביל לשמור על זה.במבחן הראשוני הוא עמד באומץ ובגבורה. החדר היה במצב שנחשב אצלי סביר (כלומר, כל הבלגן עבר לאגף העבודה של החדר, ואזור השינה היה יחסית חף מערימות), ואני הייתי מרוצה מעצמי. באחת השיחות שלנו למחרת הבנתי שמה שלי נראה נורמלי, לאנשים אחרים עדיין נראה כמו מתקפה איומה של שדים טזמניים על ארון הבגדים שלי.
במקרה הספציפי שלנו, נראה כאילו אנחנו ההפכים הגמורים: הוא, כאמור, בחור מסודר, בעוד אני עלול לאבד את הצפון אם לא תהיה איזו ערימת בגדים איפשהו בחדר. אני חי עם שני חתולים (כבר סיפרתי לכם שאני לסבית?) והוא אלרגי אליהם. אני מחובר לרשת באמצעות כל דרך אפשרית ולו אין אפילו פרופיל בפייסבוק, ועוד אלף ואחד דברים שונים ומשונים, כל אחד והקיצוניות שלו.
אז מה אפשר לעשות? אפשר למשל לסדר ביחד, כדי ששניים ירגישו בנוח. אפשר לדאוג שכשאנחנו ישנים יחד, החדר יהיה חף מחתולים (ובאותה הזדמנות למצוא את כפתור ה-mute של הנבלות הקטנות שמסרבות לקבל את העובדה שהחדר שלי מחוץ לתחום שלהם). אני די בטוח שאפשר למצוא פתרונות להכל (לראייה – ההורים שלי נשואים כבר 37 שנים). ואפשר גם פשוט לא להסכים על דברים לפעמים – וללמוד לחיות זה עם השטויות של זה.
אני חושב שזה מה שיפה בהפכים - כל אחד מגיע מהצד שלו, ונפגשים בערך באמצע. אין לי ספק שאי אפשר ללמד כלבה זקנה טריקים חדשים, ואני לא אהפוך להיות מוניקה גלר של מרכז תל אביב (בין השאר כי התפקיד מאויש על ידי חברתי הטובה מ'), אבל אולי עוד ייצא ממני בן אדם. אלה הפשרות הקטנות שאנחנו עושים לטובת הזוגיות הנבנית, מבחירה ולא מתוך ביטול עצמי, שעלולות, בטעות, לעשות בנו שינוי לטובה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
