מילון הדיכאון השלם

דיכאון מג’ורי (קליני)

מחלה המתאפיינת בהופעת מצבור של תסמינים דיכאוניים הגורמים למצוקה ופוגעים בתפקוד היומיומי של האדם – בתיאבון, בשינה, ביכולת העבודה והריכוז, בקשרים הבינאישיים ובפעולות יומיומיות בסיסיות. התסמינים יכולים לכלול מצב רוח מדוכא, היעדר עניין והנאה כמעט בכל פעילות לאורך היום, נדודי שינה או עודף שינה, אובדן או עלייה במשקל, חוסר אנרגיה ועייפות, רגשות שליליים ותחושות אשמה או חוסר ערך, היעדר ריכוז ומחשבות או ניסיונות אובדניים. על פי הגדרות האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה, אבחנה של דיכאון מג’ורי מבוססת על הופעת חמישה או יותר מהתסמינים האלה, שנמשכים במשך שבועיים רצופים לפחות ואינם נובעים מאבל, ממצב רפואי או משימוש בסמים או בתרופות.

דיסתימיה:

סוג פחות חמור של דיכאון, שבו התסמינים מופיעים בעוצמה מתונה יחסית לדיכאון המג’ורי, אך לעומת זאת הם כרוניים ונמשכים לאורך זמן, לעתים שנים רבות. על פי הגדרות האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה, אבחנה של דיסתימיה מתקבלת כאשר האדם סובל ממצב רוח מדוכדך במשך רוב שעות היום, ברוב הימים, הנמשך שנתיים לפחות, וכמו כן, כאשר מופיעים שניים או יותר מהתסמינים הבאים: ירידה בתיאבון או לחלופין אכילת יתר, נדודי שינה או שינה מוגזמת, היעדר אנרגיה, עייפות, הערכה עצמית נמוכה, קושי להתרכז ולקבל החלטות, ותחושות היעדר תקווה. גם כאן מדובר בתסמינים הגורמים למצוקה או לפגיעה בתפקוד היומיומי. בחלק מהמקרים, בתגובה למצבי לחץ, עלולות להופיע אצל הסובלים מדיסתימיה אפיזודות של דיכאון מג’ורי.

הפרעות חרדה:

מצבים שבהם מופיעים תסמיני חרדה בהיעדר גורם מאיים של ממש, בתכיפות ובאופן הפוגעים באיכות החיים ובתפקוד היומיומי. התסמינים מתבטאים במישור הגופני, כגון דפיקות לב, הזעה, קוצר נשימה, תחושת נמלול בידיים או ברגליים, כאבי בטן, בחילה, שלשולים ועוד, ובמישור הרגשי, כגון תחושת פחד, מתח, עצבנות ודאגות. התסמינים יכולים לפגוע בחשיבה ובתפיסה ולגרום לקשיי ריכוז, לקושי בעיבוד מידע ולבלבול. התקפי החרדה עלולים לגרום להפחתה ניכרת או אף להימנעות מפעילויות המעמתות את הסובלים מהם עם הגורם המעורר את החרדה, עד כדי פגיעה ביכולת לנהל חיים תקינים. במצבים של הפרעות חרדה, המחקרים מראים שטיפול בתרופות (במקרים רבים תרופות נוגדות דיכאון), בפסיכותרפיה או בשילוב של שניהם, מסייעים לכ־70%־90% מהאנשים.

תרופות נגד דיכאון

מבין כל התרופות הן מהוות את הקבוצה השלישית בפופולריות שלה. הן מחולקות לשתי קבוצות: תרופות מהדור החדש ותרופות מהדור הישן.

תרופות מהדור החדש - חוסמות באופן בררני את הספיגה מחדש של המוליך העצבי סרוטונין (במקרה של ה־SSRIs), או של סרוטונין ונוראפינפרין (במקרה של ה־SNRIs), ובכך גורמות להעלאת רמותיהם במוח.

משפחת SSRI – מעכבי ספיגת סרוטונין (כגון פרוזאק, סרוקסט, ציפרמיל).

משפחת SNRI – מעכבי ספיגת סרוטונין ונוראפינפרין (כגון סימבלטה, אפקסור).

תרופות מהדור הישן - משפחת הטריציקליים (כגון אלטרול, גילקס) ומשפחת חוסמי MAO (כגון נרדיל, פנלזין). פועלות על ידי חסימת הספיגה מחדש של הסרוטונין (במקרה של משפחת הטריציקליים), או של סרוטונין ונוראפינפרין (במקרה של משפחת חוסמי ה־MAO), ובכך גורמות להעלאת רמותיהם במוח. עם זאת, בניגוד לתרופות מהדור החדש הן אינן עושות זאת בצורה בררנית, ולכן גורמות ליותר תופעות לוואי, בהן יובש בפה, טשטוש ראייה, עצירות, ירידה ושינויים בלחץ הדם. כשהן ניטלות במינון גבוה ולאורך זמן, הן עלולות גם לגרום לשינויים קיצוניים במצב הרוח. כיום השימוש בתרופות אלה הולך ופוחת.