אליס בארץ הבלהות
בגרסתו החדשה ל"אליס בארץ הפלאות", טים ברטון רומס בגסות כל מה שהיה קסום וייחודי ביצירותיו של לואיס קרול מבלי להציע חלופה בעלת ערך. ארז דבורה מנסה להתאושש
מאיגיון (הלחם של אי-היגיון) לתת-דימיון, זהו המסע אותו מבצעים הגיבורה אליס, הבמאי טים ברטון והצופים ב"אליס בארץ הפלאות" ("Alice In Wonderland"). ברטון כבר חטא בעיבודים בעייתיים ליצירות משמעותיות - ב"צ'רלי בממלכת השוקולד" היו רק הברקות ספורות ו"כוכב הקופים" מוכר ברבים כנקודת השפל בקריירה שלו. אך כשהמקור הוא יצירות המופת של לואיס קרול, על מורכבותן, מוזרותן וקסמן, הדלות העלילתית של הסרט ומסריו השבלוניים הם בגדר רמיסה אכזרית של אוצר תרבותי.
למרות שמו של הסרט, "אליס בארץ הפלאות" מתבסס פחות על הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" (1865) ויותר על ספר ההמשך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם"(1871), וגם כאן לא מדובר בניסיון לעבד את העלילה
המקורית, אלא ליקוט משובש של אלמנטים ודמויות ומסמורם למבנה עלילתי ליניארי בהתפתחותו והגיונו.
שנים ספורות לאחר מותו של אביה, אליס (מיה וואסיקובסקה) בת ה-19 עומדת לקבל הצעת נישואים שבה היא אינה מעוניינת מלורד המיש המבחיל (ליאו ביל). בשעת משבר זו, הארנב הלבן (מייקל שין) מושך אותה בחזרה לארץ הפלאות, אליה היא מגיעה מבלי שתזכור את ביקוריה הקודמים במקום.
אליס של ברטון. איפה השיטוט חסר המטרה על גבולות ההיגיון?
היא פוגשת את הדמויות המוכרות - טווידלדי וטווידלדאם (מאט לוקאס), חתול הצ'שייר (סטיבן פריי), הזחל הכחול מעשן הנרגילה (אלן ריקמן) ובעיקר את מי שיהפוך לחברה הקרוב ומורה הדרך שלה בארץ הפלאות - הכובען המטורף (ג'וני דפ).
זו החבורה שתנסה להציל את ארץ הפלאות משלטונה הרודני של מלכת הלבבות (הלנה בונהם-קרטר) ובריונותו של נסיך הלבבות (קריספין גלובר) הסר למרותה. אליס צריכה להיזכר בזהותה, למצוא את "החרב הַסַרְפִלִית" שתאפשר לה להילחם ב"ג'ברווקי" ("גֶּבֶרִיקָא" בתרגומה של רנה ליטוין), מפלצת דמוית דרקון שמהווה את נשק העל של המלכה.
גיבורה מכוונת מטרה
קשה לחשוב על יצירות רבות שיכולות להתחרות במעמד של ספרי אליס כמקור השראה ליצירות אחרות ומגוונות במדיומים, כמו גם במסר: מהמנון פסיכדלי ("White Rabbit" של ג'פרסון איירפליין), דרך אנימציה גרוטסקית ("אליס" של האנימטור הצ'כי יאן סוונקמאייר) ודקונסטרוקציה ארוטית ( הקומיקס "Lost Girls" של אלן מור), ועד ניתוח היחסים בין קרול לאליס לידל (דרמת הטלוויזיה "Dreamchild" של דניס פוטר).
אם יש עיבוד קודם לדמויות ולסיטואציות המזכיר את עבודתו של ברטון הרי שזהו משחק המחשב הפסיכוטי "אליס של אמריקן מגי" מ-2000. גם אם סרטו של ברטון הינו מעודן ביחס לשפיכות הדמים והעיוות נפשי שיש במשחק, הרי שהרעיון של הפיכת הגיבורה לדמות בסרט פעולה שעלילתו מחייבת עמידה בסדרת משימות, עליה בדרגות הקושי, עימות עם הג'ברווקי והפיכה למצילה של ארץ הפלאות, מייצג נאמנה את החשיבה התבניתית שהנחתה את לינדה וולברטון, כותבת התסריט. חשיבה מכוונת מטרה, שהיא אנטיתזה מוחלטת לעיצוב של ילדות כשיטוט על גבולות ההיגיון.
מתוך הסרט. אפילו העושר הוויזואלי לא עוזר
המקור הספרותי ידוע בהיותו מרובה רבדים - סאטירה פוליטית, משחקים מתמטיים, חידות שחמט, רמיזות פילוסופיות. לא הוגן לפסול את הסרט על סמך דברים שלא היו יכולים להיות בו, אבל העדר כמעט מוחלט של רגעים שנונים, דקויות בהתנהגות, איגיון אמיתי (ולא רק אקסצנטריות "מטורללת" שאותה מבצע ג'וני דפ כמתוך שינה) - זה כבר בלתי נסלח. הסרט נחווה כניסיון שיטתי לעקר את כל מה שהיה ייחודי במקור, מבלי להציע חלופה בעלת ערך מינימלי.
קשה שלא להתפתות לעושר הוויזואלי של הסרט. הפוסטרים שקדמו ליציאת "אליס" ושהציגו את הדמויות היו מרהיבים (גם אם היו בעיקרם עדכון של האיורים המופלאים של ג'ון טניאל), אך זוהי עטיפה נוצצת שלא מונעת מהסרט עצמו להפוך למייגע תוך זמן קצר.
הסרט תוכנן וצולם במקור כדו-מימד ועובד בשלב הפוסט-פרודקשן לתלת מימד סוג ב'. הצפייה בסרט מבעד למשקפי תלת מימד מחשיכה את התמונה. כשמוסיפים לכך את הקדרות המכוונת בבניית העולם של "ארץ הפלאות", והסינתטיות של
העולם המוצג, במקום חוויה של פנטזיה נוצצת יש בעיקר תחושה של מועקה ומחנק כמעט כמו זו שהיתה בעיבודו של ברטון ל"סוויני טוד".
הרגע היחידי שבו יש תחושה שהסרט יכול היה להיות מרגש באמת מתרחש כאשר אליס נזכרת סוף-סוף בביקורה הראשון בארץ הפלאות. מעמדים עלילתיים מהסיפור המקורי מבליחים לשניות ספורות, תחושת שחרור של תאורה בהירה, דמויות שלא עוותו לצרכי העלילה המטופשת - משהו מהקסם המקורי. תוך שניות ספורות דימויים אלו נרמסים לטובת נקודת המפנה שבה הגיבורה מכירה את "זהותה האמיתית" וכעת מוכנה להרוג את הדרקון-ג'ברווקי. צ'רלס דודג'סון בוודאי מתהפך בקברו.